כמה אנחנו אוהבים לשנוא

ודאי לסוציולוגים והפסיכולוגים החברתיים יש הסברים מלומדים לגבי התופעה הכה הישראלית: תאווה בלתי נשלטת לשנוא. לא סתם לשנוא, אלא בהנאה צרופה. אין לך תחום מתחומי החיים שהשנאה כלפי אדם או קבוצה לא הופכת להיות לחלק מן הפולקלור הישראלי.

בדיחה יהודית גלותית מתאימה מאוד לפתולוגיה של השנאה: שני חנוונים, בעלי מכולת כל אחד, צמודות זו לזו. שניהם יושבים על שרפרף קטן בפתח המכולת, מבלי מעש. אין קונים מזה תקופה ארוכה. אחד החנוונים בוכה בכי תמרורים על מר גורלו. יש לו משפחה והוא חייב להאכיל אותה. החנווני השני, גם הוא ללא פרוטה על הנשמה, צוחק ללא הפסק. שואל אותו הבכיין: מדוע אתה צוחק, הרי פרוטה לא הרווחת מזה ימים רבים? משיב לו הצוחק: אני נהנה הנאה מרובה שלך אין פרנסה.

אמרו חז"ל שהבית השני חרב על שום שנאת חינם. רבים יודעים לדקלם זאת, אך את הלקח, מעטים מאוד למדו. התבונן כל אחד סביבו, יביט מעלה ומטה, וישאל שאלה פשוטה: האם זה כבר לא הצלנו, כאן ליד ביתו של כל אחד? אופטימיסטים ידחו זאת על הסף, ואילו הפסימיסטים אף יקצינו.

נתחיל מן הסוף ונתקדם להתחלה. מה לא נאמר על ארקדי גאידמק: גנב כינו אותו למרות שלא הורשע בדבר עד לעת עתה; אוליגארך, משמע מיליארדר מן הסוג הבזוי, המשתמש בכספו למטרות אישיות, גם כשמעשיו מכוונים לטובת הכלל. מדוע להשמיץ בראש חוצות ובכל עיתון המכבד את עצמו? האם אדם זה הורשע בישראל אי-פעם? כל אלה שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, שכחו את הכלל שכל אחד זכאי עד שלא הוכחה אשמתו. אז מדוע להשמיץ? והתשובה, מדוע לא? הוא אינו מדבר עברית, אין לו גינונים ישראלים, ומעל הכל יש לו בסף. אדם כזה יש לאהוב? רק את המיליונרים שלנו, אלה שגנבו ואלה שעוד יגנבו, את אלה נאהב. כן, כי הם משלנו.

והנה עוד דוגמה ישראלית טיפוסית. ראש הממשלה היה אמור לצאת לחופשה, כמו כל אדם אחר המגיעה לו חופשה. זהו מבצע מסובך לאבטח ראש ממשלה בישראל לאחר שאותו אוהב יהודים ירה בדם קר בראש ממשלה אחר. אין זה קשור כלל אם ראש הממשלה הנוכחי טוב או רע. כולם קפצו: החברתיים שטענו שבמקום לדאוג לחלשים, הוא מבזבז את הכסף לחינם. ואלה שעינם צרה גם היו על הסף: מה פתאום חופשה על חשבון משלם המסים? כמה דמגוגיה זולה. כמה שנאה וצרות עין.

מדוע לא להערים קשיים בפני האחר. זה גורם לסיפוק. אין מי שלא נתקל בחייו בביורוקרטיה האיומה. כל פקיד הוא חוקר בפוטנציה וכל לקוח שלו עבריין מועד. כמה עגמת נפש וכמה רוע אינם מנת חלקנו מדי יום ביומו? מדוע התנהגות כה מחפירה? כי זה מהנה.

יש אנשים שמסרו את כל כוחם ומרצם עבור המדינה ואזרחיה. מספיק שהם לא יתאמו לאב טיפוס הישראלי הממוצע, ומיד הם מוצאים אל מחוץ לגדר. אז מה אם תרמת כל חייך? מי אתה שאנו נכבד אותך?
מה לא נאמר על ביבי וברק כאשר עזבו את הפוליטיקה לזמן מה: כינו אותם נהנתנים, מעשני סיגרים או תאווי כסף ה"עושים לביתם". מה פתאום שהם יצליחו בתחום אחר, ואילו אנחנו לא. במה לא נברו מחפשי הסנסציות כדי לעורר את שנאה כלפיהם. אפילו בפחי אשפה הם נברו כדי לדעת אם אכלו מטעמים יקרים, או שמא כאחד האדם. כן, אפילו בפחי הזבל נברו.

וראו מה יפים היחסים בין שר המשפטים לנשיאת בית המשפט העליון. חילוקי דעות מותרים ואף לגיטימיים. אך עד אנה הגענו? לרפש, לתחתית הבור, לתרבות ביבים. עלבונות אישיים, מאמרי שטנה. פלצות אוחזת בך למשמע הדברים. ומה היא זאת אם לא שנאה מן הסוג היותר פתולוגי?

בכל חברה יש לאיש המשכיל מקום מכובד. אין מדובר בכבוד מן הסוג הנלעג, אלא כזה הנובע מהישגיו של האיש. בישראל, גם תחום זה יוצא דופן. אין חלוקה בין משכיל ללא משכיל. כולם יודעים את הכל, ואין חכם שמסוגל להתריע בשער. כולם מומחים, ואין לך תחום שהישראלי הממוצע לא מכיר היטב. למדת בחו"ל, זה לא נחשב בישראל. למדת בישראל ואל התקבלת להמשך הלימודים בחו"ל, הם ודאי אנטישמים. אנחנו אובייקטיבים, ואילו הגויים, אנטישמים.

תרבות השנאה, צרות העין, הקנאה הבלתי נשלטת, כל אלה הפכו להיות דיירי הקבע במדינתנו. איש לאיש חבר או רע, זהו ביטוי המעורר גיחוך. איש לאיש זאב, ביטוי נעלה.

הגיעה העת להשיל את ההרגלים הללו מעצמנו. הם לא מכבדים אף אדם. לא רק ל"לרדת בגדול" יש מקום, אלא גם "לכבד בגדול". זו תכונה שלא תגונה. תנסו.