כראש רשות העומדת בפני התקפות יום יומיות, מתפקידי לאתר את כל הדרכים להגן על תושבי ולהעניק להם ביטחון פיזי ותחושת ביטחון נפשית. בעלי התפקידים ואני עושים כל שלאל ידינו, אך נדרש כאן גיבוי מאסיבי ורציף של השלטון המרכזי.
ראש הממשלה מכיר רגעים בהם מדינה מאוימת צריכה לדפוק על השולחן ולומר "עד כאן!". אולמרט, בקיץ שעבר: "יש רגעים בחייה של אומה שבהם היא חייבת להביט אל המציאות נכוחה ולומר עד כאן. ואני אומר לכולם - עד כאן."
שלטון המחויב לאזרחיו שעומדים בפני לילות מסויטים וימים הזויים, צריך בעת הזאת לדבוק בעשייה הממוקדת בביטחון התושבים. להתקדם לעבר מטרה הכרחית זו, ללא לאות, ללא גרירת רגליים וללא תירוצי תקציב.
ראש הממשלה הבטיח את מיגון הבתים וכעת הוא מתכחש להבטחה זו. אני אומר לך, ראש הממשלה: "עד כאן!"
במדינת ישראל יש אלפי תושבים ראויים לכל עיטור וצל"ש מעצם ההתיישבות וההתעקשות שלהם לדבוק בפיסת האדמה ולחיות את הציונות רגע רגע. האם לא מן הראוי,לכל הפחות, לדאוג להם לחדר אחד, 9 מ' של בטון, בו ירגישו הם וילדיהם הגנה, חוסן, יציבות נפשית?
האם התשובה שתינתן לתושבי הראויים לכל שבח היא: "אין תקציב??" יתכבדו מקבלי ההחלטות ויתעדפו את המיגון לפי איומי הטרור והחוסן הנדרש.
אם אינך יכול להבטיח שלא יירו על מדינת ישראל, לפחות בטא את מחויבותך אל תושביך המותקפים ללא הרף בהקצאת אמצעי הגנה מתאימים.
פרנסי הציבור המחויבים לשלומו, נוקטים כל צעד אפשרי המאזן בין צרכי הביטחון לבין קיום רציפות חיים וחיי שגרה. מלחמת הקסאמים מעמתת אותנו עם איום שעיקר אפיונו הוא בהתמשכותו ובקושי לנהל חיים כפי שהיינו רוצים. האם לא העת להפנים זאת, להבין שככה אי אפשר להמשיך? הממשלה ומשרד הביטחון לא מתקצבים את פרויקט "כיפת הברזל" ליירוט רקטות ומתעלמים מחיוניות המשך הפיתוח של נשק הלייזר, שפיתוחו הוקפא לאסוננו לפני כשנתיים. אין לי ספק, שכחלק מהמאבק בטרור העולמי, על ראש הממשלה לדרוש מנשיא ארה"ב לתקצב את הפרויקט החיוני כל כך לשקט הביטחוני.
עד כאן! ראש ממשלתנו, עד כאן! חובתך המוסרית והמיניסטריאלית לתקצב את מיגון חדרי הביטחון ומערכת יירוט הרקטות. זהו צורך חיוני לתושבים. זוהי חובתך.
