חוקי המדינה אמורים להגן על החלשים, מכיוון שהחזקים מוגנים בזכות כוחם. כך אמור להיות בהקשר לפשיטות רגל של עסקים, אך לא הוא. הנושא הוא ג'ונגל בו החזק טורף את הנותר מפשיטת הרגל בעוד החלש נדחק לסוף הרשימה של הנושים, ונותר לרוב ללא כלום.
סדר העדיפות הקיים של הנושים בפשיטת רגל הוא:
1) המדינה והבנקים
2) עובדים וספקים
3) לקוחות
מצב זה קיים כתוצאה של יחסי כוחות ומייצר מצב חסר כל הגינות. המדינה, הגוף בעל הכוח האולטימטיבי, בעל יכולות חקיקה ופיקוח, לקחה לעצמה זכות ראשונים במקום פשוט לפקח. בנוסף ניקח בחשבון כי המדינה היא הגוף הנפגע כלכלית באופן מזערי עד כדי חוסר משמעות.
הבנקים מנצלים את כוחם בעת מתן אשראי, ומציבים תנאים של מתן עדיפות להם על פני נושים אחרים בעת פשיטת רגל. לבנקים צורות הגנה אחרות שאינן פוגעות בנושים אחרים, ואין כל סיבה שלא ישתמשו בהן, כמו מנגנוני דיווח ופיקוח, שליטה על זרימת הכספים אל העסק וממנו, דרישה לערבונות אישיים, ועוד.
מדוע ספקים מוגנים יותר מלקוחות? שניהם ביצעו עסקה עם פושט הרגל, ואין כל סיבה שאחד יהיה מוגן יותר מהשני. היחידים שראויים להגנה ייחודית אלה הם העובדים שתמורת שנות עבודה, לעיתים חיים שלמים, נשארה בעסק ויש לוודא כי חובם ישולם תחילה, לפני חלוקת היתר בין הנושים השונים.
נדרש חוק שידאג כי בעת פשיטת רגל תהיה חלוקה הוגנת של היתרה הכספית, ולא חלוקה כוחנית. החוק צריך להגן על החלש, הלקוחות, העובדים והספקים הקטנים, ויחסום את כוחניות הבנקים. המדינה, בכל מקרה, צריכה להיות האחרונה ברשימת הנושים.
