משפחת זאבי היקרה,
יושבת-ראש הכנסת,
שרים, חברי כנסת,
חברים ומוקירי זכרו של "גנדי",
באביב תש"ח, כיֶרח ימים קודם הכרזת המדינה, כתב משורר התקומה נתן אלתרמן את שירו "מסביב למדורה", מִכְתַּם-אהבה ללוחמי הפלמ"ח שעמסו באותה עת משימות כבדות של מלחמת השחרור וכובד מחירה.
"אוּמָּתָם לא הייתה להם אֵם. לא ידעה בצאתם לַדרך", כתב המשורר; הוא שרטט תמונה נוגעת ללב, שבמרכזה "עֲדַת נערים בני-בלי-שֵׁם, חֲשׂוּפֵי מרפקים וָבֶרֶך", סביב "מדורה חָגָה-נָעָה ברוח"; נערים אשר "את העול הפשוט כעָפָר הם נשאו בלי הבט אחורה. לא תָקַע לפניהם השופר, לא לוּטַּף קודקודם בּלֵיל-חורף". נערים ב"נעליים נוּקשוֹת, יַלקוטים, סעודה של זיתים וּפרי-תומֶר, וְסִפלֵי קפה קְמוּטים".
וחותֵם המשורר "למוּלכֶם האומה על סיפּוֹ של הדרור משתחֲוָוה. וּבוֹכָה. הֲבינוּהָ".
אינני יכול להימנע מלראות עכשיו בעֵינֵי רוחי את פני הנער רחבעם זאבי, שכבר אז דבק בו הכינוי החינני "גנדי", בתוך אותה עֲדַת-נערים. שנשאו את אוּמָּתָם על שֶׁכֶם אל תקומתה.
אם מבקשים לדעת היום את חידת קסמו של האיש רחבעם זאבי - שם, בשנות המאבק ומלחמת הקוממיות, מקורה במסירותו עד כלות לחבורה הזו. הן לא קל היה האיש, כינויו "גנדי" לא הלם בדיוק את מזגו. סוער היה ותקיף, איש של קווים ישרים וחדים, ללא עיגול פינות, כמעט ללא גמישות, פולמוסן חריף וקנאי לארץ ישראל ש"כולה שלו", לציונות רדיקלית בפרשנות כוללנית מועד היה לעורר מחלוקת, שש להתנצח, ועומד על דעתו ולא מש ממנה. שום טיעון והיגיון לא יזיזו אותו מעמדתו הנחרצת. ואף על-פי כן, רחבעם זאבי קרוב היה ללב ואפילו קל להתחבב, גם על יריביו.
אני מודה שיש משהו שובה לב בשלמות הפשוטה והמוחלטת של "גנדי", זו שביקשה לכוף רעיון נשגב, אפילו הוא חד-ממדי וחד-ערכי, ולהרכיבו על מציאות כה מורכבת. לא סברתי שגישתו הייתה גישה ריאלית. אדרבה, רחוק היה בעיני מ"ריאל-פוליטיק". גנדי כנראה הרחיק לכת ורעיונות הותירו אותו במיעוט קטן בקשת הפוליטית של מדינת ישראל. אבל הוא מעולם לא נרתע מבידוד ולא נבהל מקצוות.
ואכן כך, למרות הכל, גנדי נותר עד אחרון ימיו איש אהוב ומוערך, חרף עמדותיו הבלתי-קבילות. לא סברתי שאשמת הגזענות שניסו לתלות בו, הייתה ראויה. במישור האישי והאנושי הוא כיבד את ערביי הארץ והכיר היטב את תרבותם, את שפתם, את אורחם ורבעם. היו לו שם ידידים בלב ובנפש. במישור הלאומי, טענתו שארץ ישראל השלמה נחלת-עד היא לעם ישראל, ואין היא ניתנת לחלוקה, וייקוב הדין את ההר לא זכתה לתמיכה רבתית. אני עצמי הייתי כידוע מתנגד לו ובר-פלוגתא שלו, ולא אחת גם מטרה לחיצי לשונו העברית המושחזת, העשירה, והעריבה לאוזן, גם בשיא חריפותה. חלקתי עליו ללא סייג, אבל מעולם לא המעטתי בערכו.
הסיפור על אהבתו לארץ ישראל, הקדומה והחדשה, נכתב ביד אמן מאוהב. שיר של שירים לישראל אהובתו.
"גנדי" נרצח בידי בני עוולה, רוצחים אלה יישארו רוצחים בעינינו לתמיד ולעולם לא יסולח להם . חסרונו ניכר בנוף הציבורי והפוליטי שלנו. בבואנו לפקוד היום את חלקת קברו נתעַלֶּה מעל מחלוקת רעיונית ונזכור אותו כמי שהקדיש מנעוריו את חייו להגנת העם, לבטחון המדינה, ולשליחות ציבורית על-פי דרכו. נוקיר את שקיפותו, את עקביותו, את עמידתו על דעתו גם בבדידות מזהירה. וגם אם ניצב בקצה הקשת, צבעו העז מעולם לא הוּעַם ולא נבלע. דמותו התמירה, הגאה, המיוחדת כל-כך, תוותר חקוקה בלבבות רבים בהערכה ובגעגועים.
יהי זכרו בָּרוּךְ.
