ראשית ננסה ואז נבטח

בסרט גנבים ושודדים ידוע ("המילכוד") מנסה הגיבורה (קתרין זיטה ג'ונס) גנבת מיקצועית, לזכות ולקבל את אמונו של גיבור הסרט (שון קונרי) גנב מקצועי מחונן וותיק וזה עונה לה לקונית "ראשית ננסה ואז נבטח".

את מה שמבין תסריטאי אלמוני וזניח, כל קובץ "מומחינו" אשר ודאי אמורים הם להבין בנושאי יחסים בין לאומיים, ברי הוא, לאור התנהלותם כי נפלאה אמת פשוטה זו מהבנתם. אין הדברים אמורים כאן במניעיו של אולמרט ו"מקורביו" אשר ההגיון הצרוף אומר כי הינם נכלוליים ומוטים חריפות ע"י מניעים אישיים אשר בינם לבין טובת ישראל אין ולו דבר. הדברים כאן נכתבים אודות "הפרטנר שלנו" להסכם עם הפלשתינים הלא הוא אבו ה"אמין" מאזן ואולי יותר מכך, הכיצד יוצרים אנו מצגת שוא של "פרטנר" לדו שיח על הסכם שלום ללא סיבה וביסוס רציונלי?

ניתנת האמת להאמר, אבו-מאזן נראה אמין ואולי יותר מכך, נראה כי הלה השתכנע שמהלכים דיפלומטיים ושיחות לקראת הסכם סביב שולחן המשא-ומתן יעניקו לו יתרונות אשר לא ישיגם בדרך ההתנגדות המזויינת. אך האם כל זאת מספיק על-מנת שנחתום עמו כיום כל הסכם שהוא? ברי הוא כי עלינו להמשיך ולשוחח עמו ועם חבריו לפתח ואף להגיע להבנות מסויימות בנוגע לנושאים הקשורים למרקם החיים המשותף לפלשתינים וישראל, אך עלינו להכיר בכך כי עדיין לא בשלה השעה, לא כעת ולא בעתיד הנראה לעין, לחתימת הסכמים עמו.

הרי ברי הוא כי הפחד המשתק מהשתלטות החמאס על הגדה המערבית גורם לדיפלומטיה המערבית להנשים נמרצות את החולה הפוליטי הסופני אבו-מאזן, אשר לעת בלותו אך לפני זמן קצר לפתע היתה לו עדנה. ההיסטוריה העולמית מראה כי הנשמה מלאכותית פוליטית מחליפה תדירות תחכום ושיקול דעת פרגמטי ומשכך דינה תמיד להיכשל אם במוקדם ואם במאוחר ומשנכשלה, התוצאות הם תמיד חד-משמעיות לרעת המנשים.

לצד הישראלי לשיחות אצה רצה הדרך, הוא הופך את היוצרות בכך שנוקט בגישת ה"ראשית נבטח ואז ננסה" המנוגדת לכל הגיון בריא ופשוט. כל רוכל בשוק יאמר, לכשישאל בעניין כי ביחסים שבין האדם לחברו אינך יכול לבטוח באחר לפני שזה הוכיח כי ניתן לבטוח בו. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר כאן באויבים אשר שאיפתם המוצהרת היא לשכננו בים עם הדגים ומוכנים לשוחח עמנו רק בלית ברירה. מזה זמן רב ניכר הוא כי את שכבר שכחו מקדמת דנא פשוטי עמנו בנושאי חוכמת החיים, מלומדינו באקדמיה ובמסדרונות הממשל עדין לא החלו ללמוד ואם להיות מציאותי, קרוב לוודאי כי הללו לעולם לא ילמדו.

לבד מרצון טוב (ואף זאת בערבון מוגבל) לא הוכיח הפלשתיני אבו-מאזן עדיין דבר. נהפוך הוא, נכון לעכשיו הוכיח הוא כי בכל האמור לכישורים ביצועיים כדוגמת הדברת הטרור, איסוף הנשק, שינוי שיטת החינוך המגדלת "שאהידים" במספרים מבהילים לפיגועי היום ואף לעתיד הרחוק, הפניית המשאבים לפיתוח הכלכלה הפלשתינית ועוד נושאים רבים אחרים, נכשל הוא כישלון חרוץ.

במדד השלום, העם הפלשתיני עדיין מדשדש במקום במקרה הטוב וקיימים סימנים רבים המצביעים על נסיגה נוספת במצבו הקיומי.
נכון להיום "חיזקנו" את אבו מאזן השכם והערב. הרעפנו עליו ויתורים אחר ויתורים ואף ממחוות לא הרחקנו ידינו. וראה זה פלא, "המחוזק" אבו-מאזן נחלש יותר ויותר לאחר ואולי בעקבות כל מחווה. דומה ועוד מספר מחוות ונאלץ לשאת וללתת עם אחד אבו-מאזן וירטואלי, המחוות הבאות עלולות כך נראה לאור ניסיון העבר לנדפו כליל. ולמרות זאת אבו-מאזן שמח כמובן לקבל את ויתורינו, הרי לאחר הכל אם הטיפשים (אנו, אנחנו) מוכנים לתת ואינם דורשים פרקטית דבר בתמורה (לבד מתמונת לחיצת ידיים לא מחייבת), מדוע שידחה את גשם הנדבות?

החזרת שבויים? בבקשה למה לא. מסירת אדמות מיושבות יהודים? ת'פאדל. יודנריין באזורים פלשתינים? איזו שאלה, ברור. הפיכתו המעשית של השטח בגבולות הקו הירוק למדינת כל אזרחיה? נו, הרי אנו נאורים ומוסריים הלא כן? ניתוקם הזוחל של הנגב והגליל ממדינת ישראל? בוודאי הרי כך בקרוב שורטטו גבולות החלוקה ב-48 ומשכך מה זה כי נלין. ושיירת המתנות ממשיכה, הכלבלבים (העם בישראל) נובחים והשיירה מתנהלת בשלה.

משאך ויתרנו על אחד מנכסינו האסטרטגיים לא נוכל יותר להשיבו. אנו מדקלמים "שטח משוחרר לא יוחזר" אך לא ממש מתכוונים לכך, למצער לא אלו המתיימרים להנהיגנו. לעומתנו האיסלאמיסטים הינם תלמידינו המחוננים בעניין זה. הם יודעים ומבצעים לאשורו את שאנו כושלים בו. שטח שנמסר להם מהווה תמיד כמקפצה לקבלת השטח הבא וכך שטח אחר שטח שלב אחר שלב, מחווה אחר מחווה, אם בטוכ ואם ברע, הם הולכים ומצמצמים את אפשרותנו לחיות במרחב המזרח תיכוני בואכה "גבולות אושוויץ" (הקופירייט באדיבות אבא אבן ז"ל) והשלב הסופי, הוא מצולות הים.

ומשכך, נשאלת השאלה עם מי בדיוק אנו אצים לחתום הסכמים בוועידת אנאפוליס. הרי אבו-מאזן הוא הלכה ולמעשה דמות וירטואלית בהתהוות, עם או בלי הסכם הוא יעלם במוקדם או במאוחר. השימוש הטוב ביותר שנוכל לעשות עם הסכמים אלו הוא שנעבירם לשוק הכרמל לשם עטיפת הדגים.

פרקטית, אבו-מאזן הינו אך "אשליה אופטית" עבורנו. מאחורי הפלשתינים עומדים האינטרסים האיסלאמיסטים הגלובליים המחייבים את השמדת ישראל כמו גם, באם רק יוכלו, את שאר העולם המערבי, בעוד אנו בקוצר ראותנו רואים את אבו-מאזן כיישות עצמאית החופשית לעשות כטוב בעיניה. כוונותיו הטובות (נניח שכך הוא) בנוגע להסכם עם ישראל אינן מעלות ואינן מורידות בנוגע ללחצם ולהיטותם המשיחית של האיסלאמיסטים להשליט נחשלותם על העולם המערבי ונכון להיום הם נמצאים עדיין באופנסיבה מוצלחת בכל רחבי תבל כאשר עתידם עוד לפניהם.

סביר יותר הוא להניח כי חלומותינו בדבר הסכם שלום אמיתי ויציב עם הפלשתינים בדורנו הינם הזייה מסוכנת, ואין הכוונה כאן לפיסת הנייר שיביא צ'מברלין (סליחה, אולמרט) מאנאפוליס או מכל ועידה אחרת אשר בוודאות תיתפר למידות האיסלאמיסטיות. הסכם שלום אמיתי יוכל להתקיים אך ורק משיוסדרו ענייני שאר העולם עם האיסלאמיסטים ולא יום אחד מוקדם יותר. כל הסכם אשר יחתם לפני כן יאלצנו לוויתורים אשר בוודאות יזעזעו באורח חמור את סיכויי קיומנו הפיסי במרחב. כעת יעשה כל אחד את חשבונו אימתי יוכלו תנאים אלו להתקיים.

תמונת העולם עם סיום הכלת שאיפות ההתפשטות האיסלאמיסתיות, וזאת כך נראה יוכל לקרות בועד עשרות שנים, תהיה שונה בתכלית שינוי מהמוכר לנו היום. ומשכך, הסכמים הנחתמים היום ללא כל ספק לא יהיו ישימים או מנותקים בתכלית מהמציאות בעתיד. בהבדל משמעותי אחד, אנו ניכנס ליישורת האחרונה של הסכמי השלום אשר יחתמו בוודאי אז כאשר כל נכסינו האסטרטגיים אשר עדיין מאפשרים לנו כיום להתמקח בזמן משא-ומתן עם אויבינו פרחו ונמסרו למבקשי נפשינו ע"י חסרי האחריות ביננו עוד בימינו אלה. ומשכך, נאלץ אז לחתוך ממש בבשרה החי של האומה על-מנת להגיע להסדר סביר.

עם הסדרים גלובליים או בהעדרם, הפלשתינים כדרכם הרי לא יוותרו על שאיפותיהם הבסיסיות. כתוצאה, ישראל עלולה לחדול מלהתקיים כמדינה יהודית וכביתו של הלאום היהודי עקב השתלטות פלשתינית זולגת מבפנים על מוסדות השלטון אשר לא ניתן יהיה לעצרה אז, בתרחיש זה ישראל תהפוך ל"ישראטין" (הקופירייט באדיבותו של מועמר קאדפי).

הגיוני יותר היה כי באחריתו של יום, לכאורה היה עלינו להגיע להסכם עם החמאס ולא עם הפתח משום שהחמאס הוכיח יכולותיו וחתירתו העיקבית בתלם כוונותיו. ודאי כי יכולותיו אלו יגברו וישתפרו (להוותנו) עם חלוף הזמן. אך מובן שאסור על שהגדי (ישראל) להגיע להסכם אי טריפה עם האריה הרעב (החמאס המגובה בכל העולם האיסלאמיסטי), הגדי ייטרף עוד לפני שיבשה הדיו על ההסכם. הסכם כזה יוכל להחתם ולהתממש רק משיהפוך האריה עורו ויעשה (ולא רק ייראה) גם הוא לגדי ("והיה באחרית הימים...וגו' "), אך משזה יקרה, ממילא לא תהיה כבר חשיבות עם מי נלך להסכם שלום.

לאחר כל הנאמר לעיל, אם נשכיל ללכת לוועידה על-מנת לרצות את ארצות הברית מכורח מחוייבותנו לה, אך נצא משם כאשר ידינו וידי הפלשתינים ריקות, קרי הצהרת כוונות מדינית מטושטשת באורח מוחלט בערפל ניסוחי יצירתי, הרי הנזק מבחינתנו עדיין אינו רב. דיון והסדרים שאינם קשורים בנושאי הליבה הינם אפשריים ואף רצויים. הליכה לוועידה ושבירת הכלים שם בנושאי הליבה תוך תימרון האשמת הפלשתינים בכישלונה תהיה עבורנו אף תועלתית יותר.