הארמי הרמאי

ליל הסדר. ארבע כוסות. קערה. מצות. הגדות. מפה לבנה. ואיך אנחנו מתחילים אותו? "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל". זה מה שחשוב? מה שאירע 250 שנה לפני יציאת מצרים?

יתרה מזו: לבן יותר גרוע מפרעה? לבן? אביהן של רחל ולאה? סבם של 12 השבטים? מול פרעה שגזר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"? כדי להבין את פשר הדבר, יש להסתכל במה שמספרת לנו התורה על לבן.

ההיכרות הראשונה שלו עמו היא כאשר אליעזר מגיע לארם נהריים ומבקש לקחת את רבקה לאישה ליצחק. לבן שומע על האורח, המלווה בעשרה גמלים הנושאים מכל טוב אדוניו, ורץ אליו. אך הריצה הזו אינה נובעת מטוב לב או מהזיקה המשפחתית.

"נתן עיניו בממון", מסביר רש"י. וזאת מנין לו? הבה ונראה את סדר הפסוקים: "ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל העין. ויהי כראות [לבן] את הנזם ואת הצמידים על-ידי אחותו וכשומעו את דברי רבקה אחותו לאמר כה דיבר אלי האיש, ויבוא אל האיש... ויאמר: בוא, ברוך ה', למה תעמוד בחוץ".

לבן שומע שהגיעה שיירה עשירה והוא רץ לקראתה, אולי ייצא לו משהו מזה. כאשר המתנות שהעניק אליעזר לרבקה מרמזות לו שהתקווה עשויה להתממש, הוא מזמין את האורח הביתה. הכנסת אורחים - בתנאי ששכרה בצידה.

כעת מתחיל המו"מ על השידוך בין רבקה ליצחק. אליעזר מציין את עושרו של אברהם ואת העובדה שיצחק הוא יורשו היחיד, מציין כיצד בחר את רבקה במבחן המים ומבקש לקחתה עמו. תגובתם של לבן ואמו: "מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב".

אבל למחרת עמדתם משתנה. "תשב הנערה איתנו ימים [שנה] או עשור [עשרה חודשים], אחר תלך", הם אומרים. מה קרה? פשוט מאוד: אליעזר נתן מתנות לרבקה, אך לבן והאם קיבלו רק "מגדנות" - פירות. לבן מאוד לא מרוצה. הרי הוא בנה על הכנסה נאה מהשידוך הזה. לכן הוא מנסה לעכבו, בתקווה לקבל יותר מאשר סלסלת שי. אך רבקה מקלקלת את התוכניות, כאשר היא מסכימה ללכת מיד.

אחרי למעלה מ-75 שנה מגיע יעקב לבית לבן. שוב יש מפגש על הבאר, הפעם - בין יעקב לרחל. ושוב לבן רץ החוצה, מחבק את יעקב ומנשק אותו. אך חז"ל, הערים לאופיו של לבן כפי שכבר התגלה ועוד יתגלה, אינם מתרגשים מהמחווה הזו וחושפים את הכוונות האמיתיות שמאחוריה.

לבן רץ משום שהיה בטוח שאם העבד הביא עשרה גמלים - מי יודע כמה יביא נכדו של האדון. לבן מחבק, משום שכאשר הוא רואה שיעקב הגיע בידיים ריקות, הוא משער שיש כסף רב בכיסו. וכאשר גם תקווה זו נכזבת, פונה לבן לאפשרות האחרונה: הוא מנשק את יעקב במטרה להרגיש האם בפיו מוחבאים יהלומים.

יעקב מספר ללבן את האמת העגומה: הוא נאלץ לברוח כפליט מפני אחיו. תגובתו של לבן: "הכי אחי אתה ועבדתני חינם?" האם משום שאתה אחי (ליתר דיוק: בן אחותי) אתה צריך לעבוד בחינם?

כלומר: ברור שיעקב צריך לעבוד, אך לבן בנדיבותו אינו מתכוון לנצל זאת והוא מוכן לשלם לו. יעקב בוחר ברחל, לבן מרמה אותו, נותן לו את לאה וסוחט ממנו עוד שבע שנות עבודה תמורת רחל.
הסיפור הזה ידוע היטב. פחות תשומת לב מקבל הסיפור המתרחש אחרי 14 שנות עבודתו של יעקב תמורת שתי נשותיו. לבן מבין שיעקב מביא לו תועלת רבה ומנסה לשכנע אותו להישאר בשירותו. ברוחב לב מפתיע, מציע לבן ליעקב: "נקבה שכרך עלי ואתנה" - תקבל כל מה שתבקש.

יעקב מבקש לקבל את כל הצאן שמראהו איננו שגרתי: כבשים ועיזים שצמרם ועורם מכוסה בנקודות ובכתמים וכבשים שצמרם חום. לבן מסכים: "הן, לו יהי כדברך". אך מיד באותו יום, מוציא לבן מעדריו את כל הכבשים והעיזים הללו, וכאשר בא יעקב ליטול את שהובטח לו - הוא מוצא שוקת שבורה. רק תרגילים שעושה יעקב ב"הנדסה גנטית" מביאים לכך שהכבשים והעיזים הלבנות ממליטות את מה שהובטח לו.

עוד שש שנים חולפות. יעקב חש בקנאתו של לבן, ובעידוד אלוקים מחליט לחזור לביתו. מחשש שמא לבן יפגע בו ויעכב אותו, הוא בורח. לבן רודף אחריו, ורק התערבות אלוקית נוספת מונעת ממנו לפגוע ביעקב. כאשר לבן פותח בשורה של האשמות כלפי יעקב, מתפרצים אצל האחרון כל כעסיו:

"זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועיזיך לא שִכֵּלוּ ואילי צאנך לא אכלתי. טריפה לא הבאתי אליך, אנכי אחטנה מידי תבקשנה [כיסיתי את נזקיך], גנובתי יום וגנובתי לילה [שילמתי כל מה שנגנב ממך]. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך, ותחלף את משכורתי עשרת מונים".

לא ניכנס לכל פרטי הדברים. נימתם ברורה: אני הייתי עובד נאמן ומסור, אתה רימית אותי שוב ושוב. ומה עונה לבן? "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה - לי הוא, ולבנותי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו". לאמר: תסתום את הפה. כל מה שאתה רואה כאן - נשותיך, ילדיך, רכושך - הכל הוא בעצם שלי. רק משום שמדובר בבנותי ובנכדי, אינני פוגע בכם.

המילים המכריעות הן "הבנים בני". לבן אינו מתכוון רק לכך שדמו זורם בעורקי בניו של יעקב. הוא אומר: אילו זה היה תלוי בי, הם היו מתחנכים לא ברוח ישראל סבא אלא ברוח לבן סבא. לבן רוצה להחדיר בלב נכדיו את תכונותיו שלו: תועלתנות מוחלטת וחסרת ערכים, התעשרות בכל הדרכים, נכונות לעזור לזולת רק אם הוא עצמו נשכר מכך.

התכונות הללו מנוגדות בתכלית הניגוד למוסר התורה, המעלה על נס את עשיית החסד באשר הוא חסד, את התמיכה בחלש ובנזקק כמטרה בפני עצמה, את העושר רק כאמצעי לקיום מצוות.

לכן, אילו מזימתו של לבן היתה עולה יפה, הוא אכן היה עוקר את הכל - מחסל את היהדות עוד בטרם באה לעולם. לכן הוא קשה יותר מאשר פרעה, שרדיפותיו - איומות ככל שהיו - התמקדו בצד הפיזי ולא בצד הרוחני-מוסרי. וזהו גם המסר של התורה לדורות: מול אויבים פיזיים נעמוד; הסכנה האמיתית היא מצד מי שמבקשים לקעקע את המוסר שלנו.