המהפכה האיסלאמית השנייה?

לאורך שנות לימודי ההסטוריה שלי באוניברסיטה שמתי לב לתופעה מוזרה והיא שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה במעגלים שונים בכל מספר שנים. בין אם באותה מדינה ובין אם במדינות אחרות המאמצות תהליכים הסטוריים שקרו במדינות שונות בעבר, בין אם ביודעין ובין אם לאו.

תופעה מוזרה עוד יותר ששמתי לב אליה הייתה העובדה כי מנהיגי המדינות השונות, או ליתר דיוק האנשים המשפיעים על התהליכים המדיניים במדינות העולם השונות, לא התייחסו לכתובות ההיסטוריות שעל הקיר (במקרה של מקרה היסטורי שכשל) ולא נתנו את דעתם לנורות האזהרה הענקיות שעמדו לנגד עיניהם, וצעדו אל עבר התהום הפעורה למולם בעיניים פקוחות ובזחיחות שאינה משתמעת לשתי פנים.

לקראת אמצע שנת 1978 (כשנה לפני מערכת הבחירות בוושינגטון) הביע הנשיא האמריקני ג'ימי קרטר את מורת רוחו ממצב זכויות האדם באירן של השאה מוחמד רזא פהלווי. אירן שהיתה עד אז מהמדינות הקרובות והמיודדות ביותר אל ארצות הברית לא לקחה באותו הזמן את דבריו של הנשיא האמריקני ללב יותר מדי, אולם אט אט חדרה ההכרה כי במצבה הנוכחי (באותה העת) של אירן, הקרבה למערב ולארצות הברית חשובה לה יותר משמירה על רסן השלטון, באופן שבו התנהגה אירן באותה תקופה אל אזרחיה, ולאט לאט שחררה את הרסן ושיפרה את מצב זכויות האדם במדינה.

התוצאה ידועה לכולנו- שנה מאוחר יותר השתלטו ההמונים שהאמינו כי רוח החירות והחופש תנשוב במפרשיה של האנייה הנהוגה בידי האייאתולות על הבירה טהרן ועל שאר עריה של אירן, ותחת הנהגתו של לוחם החופש הדגול האייאתולה סייד רוחולה מוסאווי אל הינדי חומייני, צעדה אירן אל ה"חירות" ואל "זכויות האדם" הנהוגים בה עד עצם היום הזה.

לפני כשבוע (שוב, כשנה לפני הבחירות) דרש הנשיא בוש בגלוי מהנשיא הפקיסטני מושארף כי הבחירות שתוכננו במדינה יתקיימו במועדן, קריאה זו היא אחת מיני רבות שהופנו אל עבר המדינה המגורענת החיה בשכנות לאירן, המפצירות בה לשנות את גישתה כלפי אזרחיה תוך שיפור המשטר הדמוקרטי במדינה. כך למשל ביצע מושארף מספר צעדים משפרי דמוקרטיה כאלה כדוגמת החזרתה של בנזיר בוטו (שהזכיר לי כחוקר היסטורי של אירן את נחיתתו של חומייני, לאחר הגלות בצרפת ) והודעה כי יתמודד על הנשיאות כאזרח ולא כמפקד הצבא.

הסכנה הטמונה לדעתי בשינוי השלטון או המשטר בפקיסטן היא גדולה עוד יותר מהסכנה שהיתה באותה העת (1979) משינוי המשטר באירן. ראשית, פקיסטן היא מדינת גרעין, שינוי מהיציבות היחסית ששררה במדינה עד לא מזמן יכולה להביא להתלקחות המזרח התיכון והעולם כולו ולהביא לאותה מלחמת עולם שלישית שהנשיא בוש דיבר עליה. אני טוען כבר זמן רב כי הגרעין האירני כלל לא מכוון נגד ישראל אלא נגד השכנות הקרובות יותר והמגורענות יותר שלה, הודו ופקיסטן. תחושה אמיתית (או יותר גרוע, מוטעית) של שינוי ביציבות השברירית באזור ההוא של מרכז אסיה יוביל גם אותנו לאותה מערכה עולמית מדוברת.

שנית, אם תעלה האופוזיציה, בראשות בנזיר בוטו (השיעית), לשלטון, תהיה המדינה השישית בעולם, שלה אוכלוסיה של כעשרים וחמישה אחוזים ממאמיני הזרם השיעי, מהמדינות המסוכנות באזור, בתוך חיכוך מחריף עם השכנה החילונית (והממילא מסוכסכת) ממזרח, הודו, ועם השכנה הסונית ממערב אפגניסטן. למדנו על בשרנו בשנים האחרונות (לבנון, אירן), כי שלטון או יחסים של ישראל עם הזרם השיעי באיסלאם הם דבר מסובך וכמעט בלתי אפשרי. היחסים עם מושארף לעומת זאת היו בשנים האחרונות יחסים של התקרבות והבנה אמיתית של הבעייתיות בקיומו של הטרור והפונדמנטליזם המוסלמי בשכונה שבה אנחנו חיים.

לסיום, נקודות רבות משיקות בין המהפכה האיסלאמית ההיא ב-1979 באירן למהומות והמצב הנוכחי בפקיסטן, אולם ישנן גם נקודות אור קטנות של שוני בין שני המצבים (למשל מעצר הבית של בוטו, דבר שלא קרה עם הגעתו של חומייני לאירן). מקבלי ההחלטות במדינות השונות חייבים לקחת את המצב לידיים ולייצב את האזור, אם רק ייקחו לידיהם גם ספר היסטוריה וידפדפו לפרק על המהפכה האיסלאמית הראשונה (ובתקווה גם האחרונה).