"למרות כישורי, השכלתי והכשרתי - מסרב הפקיד הממונה בלשכת העבודה להפנותני למקום-עבודה כלשהו כפקיד. תמיד הוא מציע לי עבודה של פועל בלבד, בעוד שמצב-בריאותי הרעוע אינו מאפשר לי עבודה פיזית. עבדתי שנים במשרד המסחר והתעשיה ושלוש שנים במשרד האוצר. פוטרתי לאחר מכן מעבודתי וקיבלתי פיצויים, ומאז אני נאלץ לעבוד בעבודות זמניות בלבד, תמיד כפקיד בדרגה הנמוכה ביותר. כיום אין לי כל אמצעי-קיום, ובמצב זה, של חוסר-תעסוקה, שבו אני מצוי, מאיימת עלי התמוטטות כללית".
קובלנה זו, של אורי איסר, מירושלים, לא נפלה על אוזניים אטומות. היא לא היתה אלא אחת מני קובלנות רבות, המציפות את חברי הכנסת. תכליתן של לשכות אלה אחת: להגביר את הקשר בין חברי הכנסת ובין ציבור בוחריהם.
על-פי התקנון, חבר-כנסת יעסוק רק באותן פניות-ציבור שימצא אותן ראויות לטיפול. נושאי הקובלנות הם רבים ומגוונים. אחת מהן נוגעת, למשל, לתלונתו של אלי אלטשולר מתל אביב. לאלטשולר, פועל במלטשת יהלומים, מפריעים מאוד הטלפונים הסלולריים בשעות שבין שתיים לארבע אחרי-הצהריים. בשעות אלו, ובמיוחד בשבתות, נוהג הציבור לנוח. אך מה לעשות, ודווקא בשעתיים אלה בוקעות הצרחות מן הטלפונים הניידים ומפריעות, לדבריו, את שנתו.
אולם, מתברר, כי מטרד דומה פוגע באלטשולר לא רק בשעות המנוחה, אלא גם בשעות העבודה שלו. טען הוא באוזני חבר הכנסת שאליו פנה: "אינני יכול להתרכז ולמלא כראוי את מכסת-עבודתי, כאשר חברי לעבודה נוהגים להפעיל את הסלולריים שלהם ולדבר בקולי קולות, דבר ההופך למטרד בלתי-נסבל, הגורם, לא אחת, למריבות ביני ובין עובדים אחרים במפעל".
התלונה נבדקה כראוי, וזמן קצר לאחר שהוגשה יכול היה חבר הכנסת, ששותף לעניין, לבשר לאלטשולר את תוצאותיה. מתברר, כי לפי סקר-בזק שנערך ברחבי הארץ, כדי לבחון את טענותיו של אלטשולר - רוב הציבור בארץ מחייב את השימוש בטלפונים הניידים בכל שעות היום ומשום כך נבצר מלהענות לתביעתו של אלטשולר.
למרדכי רייך, מרמת-גן, טרוניות על בית הדפוס שבו עבד עד לשנה האחרונה. עם סגירתו, פוטר, אך למרות זאת לא זכה, לדבריו, לפיצויים המובטחים שעמדו לזכותו בקופת התגמולים של הדפוס. יתר-על-כן: עם פירוק הקואופרטיב, חוייב רייך, לטענתו, על-ידי המפרקים, לשלם "דמי חבר", בהיותו חבר הדפוס ואחראי לחובותיו.
אולם, בתלונה זו קצרה ידו של חבר הכנסת מלהושיע, פשוט משום שהסכסוך האמור נושא אופי משפטי-אזרחי, ואין הוא מוסמך לטפל בכגון זה. עם זאת הופנה המתלונן לפרקליט פרטי, כדי שיוכל להתדיין באמצעותו עם מפרקי הקואופרטיב. פרקליט זה - נאמר בתגובת חבר הכנסת למתלונן - יהיה מוכן אפילו לטפל בתביעה שלא על-מנת לקבל פרס.
ללא עזרה
לאלי פרס, יעקב שני ואסף בורג, מנתניה, מציקה העובדה כי דמי המפתח שאותם שילמו, בשעתו, בעד דירותיהם, נשארו נמוכים כשהיו - וזאת למרות עליית מחירי הדירות. "אם נרצה לפנות את דירותינו, נפסיד כשליש מערכן הריאלי - קובלים השלושה. והבעיה אכן כאובה מאוד: "אין לנו ולשכמותנו יכולת כספית להיאבק בבית המשפט עם בעלי הדירות בעניין שכר-דירה וזכויות אחרות. לדעתנו, יש מקום לתקן את החוק לטובת הדיירים ולאפשר לנו הגנה משפטית יעילה".
חבר הכנסת, שהשיב למתלוננים, לא יכול היה הפעם להיות איש-בשורה: "מאחר שנתקבל בכנסת חוק הגנת הדייר, אין אפשרות לחזור ולדון בסוגיה זו - הסביר, אך הוסיף. "עם זאת, יש להניח כי היחסים בין בעל-הבית ובין הדייר יעלו שוב על הפרק בעתיד הלא-רחוק, ואז, כמובן, יובאו טענותיכם בחשבון".
אולם, חבר הכנסת היה מוכן ללחום מיד את מלחמתו של מתלונן אחר, מתי בניש, מבאר-שבע. בניש, שעלה ארצה מעירק, עובד זה 22 שנה כחרט-מסגר מעולה במפעל ציבורי גדול. אלא שלמרות השכלתו ומקצועיותו (הוא בוגר בית-ספר מקצועי ובעל תעודת-בגרות, סיים בהצטיינות קורס למנהלי-עבודה מטעם משרד העבודה ועמד בבחינות לכלכלה וללימוד-עבודה באוניברסיטת תל אביב), אין הוא זוכה, לדבריו, לקידום במקום-עבודתו, "בשל אפלייה עדתית". "ביקשתי למנותני לתפקיד סגן-המנהל, שהתפנה במקום-עבודתי" - טוען בניש - "אך נעניתי בשלילה".
בתגובה לתלונה זו הריץ חבר הכנסת מכתב למנכ"ל המפעל הציבורי ובו נאמר: "לפחות על-פני השטח נראה תמוה שלאיש, בעל השכלה גבוהה , לא יימצא במסגרת מפעלכם תפקיד ההולם את כישוריו; והדבר מקבל ממד חמור נוסף, על-רקע הטענה האפשרית של אפלייה עדתית".
עסקת תיווך
את "שירותיו הטובים" יכול היה חבר הכנסת להציע גם לאילנה הלפרין התל אביבית. אילנה החזיקה וניהלה, יחד עם אחותה וגיסתה, מזנון בבית-ספר תיכון בעיר זה 12 שנה. אלא שמנהל המוסד החינוכי החליט, יום אחד, לסגור את המזנון ופירסם הודעה על כך בלוח המודעות של בית הספר.
לדבריו, נאלץ לנקוט בצעד זה, לאחר שהתלמידים התלוננו על הפקעת-מחירים. אילנה הלפרין, לעומת זאת, טוענת כי המחירים היו סבירים ובאישור הנהלת בית הספר. לדבריה חוייבה למכור, נוסף למצרכי המזון, גם אסימונים, צורכי-שרטוט וחוברות-לימוד. סגירת המזנון פגעה, לדבריה, קשות בפרנסתה ובפרנסת שותפותיה, בייחוד בשל מלאי המצרכים הגדול שנותר במזנון. היא טוענת כי כל פניותיה למנהל המוסד, שיעביר את רוע הגזירה, הושבו ריקם.
חבר הכנסת, שהאזין בקשב רב לדברים, החליט בו במקום לפנות, בהסכמת גברת הלפרין, למנהל המוסד, כדי לנסות לתווך בין הצדדים המסוכסכים.
אלה הן רק מקצת הקובלנות הרבות, המציפות את חברי הכנסת בכל ימות השנה והם, מצידם, מבטיחים לקובלים טיפול מסור, גם אם לא תמיד הוא נושא פירות.
