התביעה בסך מיליארד שקל שהגישו השבוע יגאל אהובי ודוד עזרא נגד חברת נצבא התנחלות, מספקת תחמושת מכיוון בלתי צפוי לשר המשפטים דניאל פרידמן, במאבקו להכניס שינויים בתפקודו של בית המשפט העליון: סחבת ובלתי מובנת של השופטים, ובהם הנשיא לשעבר אהרן ברק, היא גורם עיקרי לתסבוכת שנוצרה. השר פרידמן יוכל לומר עתה ביתר תוקף שצריך לשנות שם דברים - וקשה שלא להסכים אתו.
בית המשפט המחוזי בת"א ביטל בפברואר 2004 עסקה למכירת נצבא נדל"ן לאהובי-עזרא. הם מיהרו להגיש ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים, נמכרה החברה לקבוצת אירפורט סיטי. בספטמבר 2004 פנו אהובי-עזרא ונצבא ההתנחלות (המוכרת) לבית המשפט העליון, הסבירו שמדובר בעסקה של חברת נדל"ן עם נכסים רבים, וביקשו מהשופטים להזדרז ולפסוק. זה לא עזר הרבה.
פסק הדין ניתן בדצמבר 2006, כלומר כמעט שלוש שנים לאחר הגשת הערעור (!) פסק הדין ביטל את פסק הדין של המחוזי, וקבע שהעסקה תקפה. אלא שבינתיים, כאמור, נמכרה החברה למישהו אחר (קבוצת אירפורט סיטי). עכשיו נוצר מצב של שניים אוחזים בחברה. הסכסוך הוביל לתביעת-ענק בסך מיליארד שקל. גרוע מכך, נוצרה אי בהירות ביחס לעתידה של אחת מחברות הנדל"ן הגדולות בישראל.
השר דניאל פרידמן יכול עתה להוסיף לטיעונים שלו נגד בית המשפט העליון את הטענה המוכחת שיש סחבת בלתי מובנת ובלתי נסבלת. זו לא פעם ראשונה שהציבור נתקל בסחבת זו, אבל הפעם מדובר במקרה בולט עם חשיבות כלכלית רבה.
קשה להאשים במקרה זה את הנשיאה הנוכחית דורית ביניש, מאחר שהסחבת היתה בתקופה של הנשיא הקודם, אהרן ברק. אבל שופט הולך ושופט בא, ובית המשפט עומד. הביקורת היא כלפי המוסד כמוסד, ולא נגד אדם פלוני.
מצד שני, אפשר לבקר את ביניש על כך שהיא נוקטת סחבת מסויימת באישור מינוים של שופטים נוספים לבית המשפט העליון. גוף זה פועל כבר זמן רב בהרכב חסר, שהוא סיבה עיקרית לסחבת. השר פרידמן הוא הלוחץ והדוחף למינוי שופטים נוספים, כדי להשלים את ההרכב.
שופטי בית המשפט העליון צריכים לזכור שהם משרתי הציבור ולא אדוניו. תפקידם הוא לעשות צדק, מהר ככל האפשר וללא סחבת. לא יתכן שהשיקולים האישיים שלהם, האם פלוני ראוי או אינו ראוי לשבת אתם, יהיו על חשבון זמנו ועסקיו של ציבור האזרחים.
