למעלה משנתיים חלפו מאז מעשה האיוולת שהתרחש בגוש קטיף ובצפון השומרון - ושוב מתנהלת צמרת המדינה כמו מוכה בסנוורים. שום לקח לא נלמד. אותן זמירות. אותה התעלמות ממה שנאמר בידי הערבים, כולם, גם אלה שכבר חתמו על 'הסכמי שלום', ואותם דיבורים על אירגוני-טרור 'טובים' שמותר, וצריך, למסור לידיהם שיריוניות, כדי לעודד את מה שנקרא בפי פוליטיקאים תאבי-כיסא-ליד-שולחן-הממשלה, תהליך השלום.
פצצות מרגמה וטילים וקסאמים ממשיכים ליפול בכל רחבי הנגב המערבי, ועכשיו גם באשקלון, על מאה וחמישים אלף תושביה, אבל בלשכת ראש הממשלה מדברים רק על 'אויב' אחד: המתנחלים. אלה שהתיישבו מעבר ל'קו הירוק' הקדוש מאז 1967. העובדה שהם אלה שממלאים כעת את השורות ביחידות הלוחמות ובקורסי המפקדים אינה נשקלת בכלל לזכותם; אולי אפילו להפך. לשיטתם של חוגי גוש שלום עכשיו ושאר 'אירגוני השלום' הממומנים בידי גורמי-חוץ שונים, דווקא עובדה זאת מדאיגה אותם יותר מכל. מכאן הדחף האובססיבי להילחם במי שמתגורר ביהודה ובשומרון. רק אותם צריך לסלק ממקומות מגוריהם. רק כך יבוא, כביכול, השלום המיוחל. לא על כולם. רק על אלה שיישארו לפליטה לאחר הנסיגה הגדולה לעבר שפלת החוף.
ועוד דבר: עכשיו כבר לא מדברים בחצרו של אהוד אולמרט על דרום לבנון, שם נמצאה רצועת הביטחון עד שאהוד ברק ברח ממנה, זו שמנעה ירי לעבר חיפה וערי הלוויין שלה, עד לפאתי זיכרון יעקב, או על חבל עזה 'הרחוקה' ממרכז המדינה, זו שבה ישבו אלפי משפחות יהודיות ועיבדו את אדמתן, אלא על לב-לבו של הבית הלאומי של היהודים. תירוצים לא חסרים. כמו בעבר, בימי אוסלו העגומים, בשעה שאוטובוסים התפוצצו ברחובותינו, גם עכשיו, מנסים למכור לנו שזה טוב ליהודים. כלומר, הנסיגות המטומטמות האלה. זו הדרך, אומרים לנו מעצבי דעת-קהל, לשמור על ה'רוב היהודי' וזאת היא האפשרות להימנע מ'מדינת אפרטהייד'. אין עתיד למדינת ישראל ללא עוד מדינת טרור בגבולה המזרחי.
אלה שטויות. עוד נסיגות, כמו זאת שהיתה בקיץ שקדם ל'מלחמת לבנון השנייה', עוד שם מכובס לכישלון קולוסאלי ולקריסה מוחלטת של מנגנון הנסיגות החד-צדדיות, וכל המבנה הציוני שנבנה בעמל כה רב ובדמים כה מרובים, ייפול על ראשנו. שום תקומה לא תהיה עוד לאחר הנסיגה הבאה. הנשיא היושב כעת בבית הלבן יכול לנסות ולחרוש על גבנו יציאה חלקה לגימלאות בעוד כשנה - אבל אנחנו צריכים ללמוד מן ההיסטוריה; ממה שקרה לעם הצ'כי המפואר ערב מלחמת העולם השנייה. פוליטיקאים ציניים, אז זה היה ראש ממשלה בריטניה, שהיה, כנראה, אדם נאיבי ולא חכם במיוחד, שביקש להשיג שלום לדורות במחיר מכירתה של צ'כיה לגרמנים, והיום זה בן דמותו האמריקני, משחקים בחיי עמים קטנים - ובגורלם.
יש, אולי, רק הבדל אחד קטן, ולא כל-כך חשוב, בינינו לבין הצ'כים; הם שרדו את מלחמת העולם השנייה - ולאחריה הם שבו להיות מה שהם היו לפניה. אנחנו, היהודים, לא נשרוד עוד גלות אחת, ולכן אסור לנו, אם תאבי-חיים אנחנו, להיכנע לתכתיבים. לא של ג'ורג' בוש ולא של פוליטיקאים מקומיים שהשרידות הפוליטית שלם מכתיבה להם שיקולים זרים.
מכל מקום, אין מקום בעולם שבו נסיגות, ללא הסכם, חד-צדדיות, מביאות שלום. נסיגות בכלל אין בהן שום דבר טוב.
