בית משפט בפלורידה דחה את בקשתה של אשה מוסלמית להצטלם לרשיון הנהיגה שלה כשפניה מכוסות ברעלה. בית המשפט אמר בפסק הדין, כי זכותה של האישה לחופש דת לא תפגע מהדרישה להצטלם בפנים גלויות וכי בצד זכותם של אזרחים לחופש דת "למדינה יש התחייבויות להגן על הציבור מפני פעילות פלילית ואיומים על ביטחונה".
יצויין, כי בארה"ב רשיון נהיגה משמש כאמצעי זיהוי ראשון במעלה כמו תעודת זהות ולכן, הרגישות המיוחדת לצילום עם פנים גלויות לזיהוי ביטחוני.
ליד הדיווח על המשפט, צויין גם כי ארה"ב עומדת לגרש 13 אלף מוסלמים השוהים במדינה באופן לא חוקי, במסגרת המלחמה בטרור ובנקיטת אמצעי ביטחון קפדניים יותר בכל נושא ההגירה הבלתי חוקית לארה"ב.
גם באירופה, הקשיחו רוב המדינות כמו אנגליה, צרפת, גרמניה את אמצעי הביטחון תוך פגיעה בחוקי יסוד ובתקנות שנחשבו כמקודשות במדינות דמוקרטיות נאורות כגון: האזנות סתר, מעצרים מנהלים, מעצרי מנע, אסור מפגש עם עו"ד לתקופות מוגבלות, גירוש וכד'…
השאלה העולה תדירות לדיון פומבי, כאשר מדינה דמוקרטית מצרה ונוגסת בזכויות יסוד, היא מה עדיף ביטחון או דמוקרטיה?
השאלה לא פשוטה מורכבת ותשובה על כך יכולה להשתנות עם שינויי המצב הביטחוני, כלכלי והלחימה בטרור.
ככלל, כל דמוקרטיה שואפת למתן מקסימום הגנה לזכויות יסוד וגם ישראל כחברה נאורה לא שונה מכך. אך יש נסיבות חיים ונסיבות שלטון בהן המדינה לא יכולה לשגות באופוריה של כללים אוניברסליים יפים כשלעצמם ולהזניח את בטחון הציבור ושלומה של המדינה.
כיום אנו במצב ביטחוני וכלכלי - בו הביטחון גובר על הדמוקרטיה. במסגרת זו על המדינה לרסן את הגורמים והיסודות המתסיסים, המסיתים המשתלחים במוסדותיה ומנהיגיה, לגבי אלה שמנצלים את זכות חופש הדיבור עד מקסימום ועוברים את הגבול הדק.
יש לנקוט בצעדים משפטיים מהירים לבלימתם, כגון: חברי כנסת נוסח אחמד טיבי, בשארה, עסאם מח'ול ואח' שבכל הזדמנות בכתב, בע"פ, בטלוויזיה וברדיו מסיתים ופוגעים במדינה בארץ ובחו"ל תוך התחבקות עם הקשים שבאויב המדינה כמו נסרללה - וברוב חוצפתם מבקשים הגנה של מטריות חופש הדיבור וחוק חסינות חברי הכנסת.
כלל זה יש גם להחיל - על אותם קיצוניים יהודים המהללים את ד"ר גולדשטיין ומעשיו, או רבני ישע - שלא שולטים בהתבטאויותיהם שיש בהם פוטנציאל מסוכן לשלטון החוק. המושג של "דמוקרטיה מתגוננת" כפי שתוארה לעיל חלה לדעתי גם על התקשורת, שכמובן חובה עליה לסקר לדווח, אך לא לחבק ולתת במה למלעיזים למסיתים והממריצים לפגיעה בשלטון החוק בדרך של "תקשורת מתגוננת" - שנוקטות בהן מדינות נאורות וחזקות עם היסטוריה דמוקרטית ארוכת שנים כמו אנגליה וארה"ב.
לאמצעים אלה, ניתן לייחס גם את האפשרות שעל המדינה לנקוט בשעת משבר ביטחוני כלכלי באמצעי חקיקה כדי לבלום משבר חברתי. שביתות בשירותים חיוניים, כגון: חינוך, חשמל, מים, שדות תעופה נמלים וכד' פוגעים במדינה והיכולת שלה לתפקד ולשרת את הציבור - כמו פיגוע ולכן יש הצדקה לחקיקה שתמנע אנרכיה כלכלית וחברתית, אך לא תפגע בזכות היסוד של העובדים לשביתות.
ניתן לסייג את החקיקה, כפי שאכן מוצע כיום בכנסת שהשביתה תאושר על-ידי רוב העובדים ולא רק הוועדים השולטים או על-ידי חקיקה שתגביל את היכולת לצאת מיד לשביתה מוגבלת או כללית לתקופת צינון, שבשלב הראשון ימונה בורר מוסכם ובשלב ב' אם צריך יועבר הסכסוך לבית המשפט המחוזי שיוסמך לכך והוא יקבע - אם יש מקום לשבות באיזה ענפים ולאורך הזמן הנתון. אמנם יש בהצעה זו, כרסום מסויים בזכות יסוד, אך כמפורט לעיל - אין בה באופן מהותי, לפגוע בזכות עצמה, אלא בדרך ישומה.
אמצעים אלה, למרות שנראים על פניהם כאנטי דמוקרטיים - הם בפועל התגשמות שלטון הרוב על-ידי חקיקה בכנסת שהיא הריבון בעם ולא בית המשפט העליון כפי שסבורים חלק מהפרשנים והשופטים, וטוב עשה יו"ר הכנסת - שיצא להגנת בית המחוקקים וכבודו - וגם שם יש לסיים את הוויכוח ביניהם באמצעות חקיקה ברורה שתאפשר לבית המשפט העליון בלבד, בהרכב מיוחד, פיקוח ופרשנות החוק מבלי לפגוע בכנסת ובמעמדה.
העיקרון של שלטון החוק - שהחיים הדמוקרטיים יתנהלו על-פיו ואלה המצווים לשמוש עליו. היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה ובית המשפט העליון - ימלאו כל אחד את חלקו ותפקידו במערכת ובמשימה.
_________________
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה משך תקופה ארוכה סגן פרקליט מחוז, ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות לשעבר.