הן מנקרות כמה עלי חסה מצלחתן ומסיימות באנחה שהן מתפוצצות, צריכות לפתוח כפתור במכנסיים או אותה בחורה שצועדת כל בוקר מולי, רצה או בדרך למכון כושר.
המכנה המשותף לכל הנשים הוא גילן ומראן. הן בשנות ה-40 לחייהן, והדבר האחרון שנראה שהן זקוקות לו הוא דיאטה. בשנים האחרונות הולכת ומתבהרת תופעה חדשה: נשים באמצע חייהן שסובלות מאנורקסיה. שלא כשותפותיהן לצרה, האנורקטיות בנות העשרה, הן נראות רזות אך לא שלדי עצמות, רק פניהן המתבגרות מסגירות את גילן.
מי הן הנשים האלה?
יכול להיות שזו אישה שחלתה באנורקסיה בנערותה, היא טופלה ומחלתה נפסקה. לימים התחתנה וילדה ילדים, אבל בעקבות איזשהו משבר התפרצה אצלה המחלה שוב. או אולי זו אותה אישה שלא אובחנה כאנורקטית בעברה אבל לאורך חייה התעסקה במשקלה ובמראה החיצוני באופן מוגזם. ואולי זו אותה אישה שעוברת כעת את משבר גיל המעבר. ידוע שאצל אישה יש שלושה שלבים במעגל החיים שבהם יש שינויים פיזיים המתבטאים במאגרי השומן בגוף: התבגרות, הריון וגיל המעבר.
בגיל המעבר קיימים גם שינויים הורמונליים שהשפעתם פיזית ונפשית בו זמנית, ועל האישה ללמוד בכל אחד מהשלבים לקבל את עצמה מחדש. בתקופת גיל המעבר הדימוי העצמי שלה יורד: מופיעים קמטים, והשיער והעור כבר לא נראים כתמול שלשום. פעמים רבות יכולים להתווסף לאלה שינויים במבנה המשפחה או בקריירה כמו: גירושים, הפיכה לסבתא, יציאה לפנסיה ובחורות צעירות שמתחילות לתפוס את מקומך.
במידה רבה האנורקסיה מתחילה מדיאטה תמימה, שכמו במקרים אחרים בחיים נהפכת מאמצעי למטרה. למעשה המונח 'אנורקסיה' שמציין ביוונית 'איבוד תיאבון' מטעה ולא משקף את חומרת הבעיה.
אנורקטיות לא מתחילות את מחלתן מאיבוד תיאבון. הן מגיעות לזה בשלב הרבה יותר מתקדם. אנורקטיות הן נשים שהחלו דיאטה לא מבוקרת ואיבדו שליטה על הדיאטה שלהן. אישה החלה דיאטה, הצליחה לרדת, מפחדת להפסיק את הצלחתה וחושבת שאם תתחיל לאכול תאבד כל מה שהרוויחה. גיל המעבר בדומה לגיל ההתבגרות מאופיין בשינוי הורמונלי קיצוני ודרישות מוגברות של הגוף לסידן.
זהו חלון ההזדמנויות האחרון לא לתת לגוף להידרדר מבחינת מסת העצם, אך דווקא עכשיו הנשים האלה נמנעות מאכילת מאכלים שונים, ביניהם בשר, מה שגורם להפחתה ניכרת של כמות הוויטמינים והמינרלים כמו סידן וברזל ועוד... בגופן. בעקבות זאת הן חשות תשישות, וחלקן אף לא שותות מספיק וסובלות מהתייבשות, מעייפות ומקשיים בריכוז.
בדרך-כלל נשים אלה פונות לטיפול כשמצבן הגופני מתחיל להפריע לתפקודן. הן פונות לרופא המשפחה והוא מחליט מה תהיה הכתובת הראשונית לטיפול: הפניה למרפאות להפרעות אכילה או הפניה לדיאטנית. יש גם נשים שפונות למרפאות להפרעות אכילה באופן ישיר.
האם הטיפול משתנה כשמדובר בנשים בוגרות?
בגיל הבוגר יותר מתמקד הטיפול רק באישה עצמה, בעוד בגיל הצעיר הטיפול כולל גם טיפול משפחתי.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
