לא למגש הכסף

שירו האלמותי של המשורר נתן אלתרמן מסתיים בשורות הבלתי-נשכחות:

"אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם,
ואמרה: מי אתם? והשנים שוקטים,
יענו לה: אנחנו מגש הכסף
שעליו לך נתנה מדינת היהודים,
כך ויאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל,

והשאר יסופר בתולדות ישראל".

חיילי צה"ל הנופלים על הגנתה של מדינת היהודים הם מגש הכסף שאיפשר את הקמתה של מדינת ישראל לפני 60 שנה ואת הישרדותה מאז, למרות הקמים עליה מבית ומחוץ.

חשוב לזכור את מגש הכסף בימים שבהם קיימת האפשרות שצה"ל יישלח לכבוש שוב את רצועת עזה, לרבות השטחים והיישובים שמהם אולץ לגרש יהודים מבתיהם רק בגלל היותם יהודים, בתוקף פקודה בלתי-חוקית, בלתי-יהודית ובלתי-דמוקרטית של ממשלה מסוכנת.

יורשיה של אותה ממשלה, ובעיקר המושחת אולמרט והטירונית לבני, מנהלים אהבה אסורה ומפוקפקת עם יו"ר רשות הטרור הפלשתינית, וזוממים לתת לו מדינה בלב ארץ ישראל. לפי שעה מצליחה ממשלתם ההרפתקנית לשרוד. אסור שהישרדותה, יחד עם הקמת מדינה לאויב, תיעשה על גבם של חיילי צה"ל. אסור שחיילי צה"ל ישמשו מגש הכסף להקמתה של מדינה פלשתינית, לצד ישראל בתחילה ועל חורבותיה בהמשך.

שופרותיה של ממשלת אולמרט-לבני מכינים את הקרקע לקראת מלחמה בעזה, ומזהירים שללא הפלת החמאס בעזה ישתלט החמאס על יהודה ושומרון. הבל הבלים! החמאס השתלט על רצועת עזה כי צה"ל לא היה שם; החמאס לא ישתלט על יהודה ושומרון כי צה"ל שולט באזורים אלה, בזכות מבצע "חומת מגן" שבו שוחרר לב הארץ מידי רשות הטרור הפלשתינית של ערפאת, שקיבלה אותו מידי האוסלואידים; החמאס ישתלט על יהודה ושומרון אם חלילה יוסגרו יהודה ושומרון שוב לרשות הטרור הפלשתינית, הפעם של מכחיש השואה אבו מאזן.

פעולות נקודתיות של צה"ל בעזה אינן מספיקות, אינן פותרות את הבעיה, ואינן מהוות אפילו יציאה ידי חובתה המוסרית של הממשלה. בנסיבות אלה רב החשש שפגיעה קטלנית במיוחד של קסאם שיגרום להרג (ילדים?) רבים תגרור את הממשלה מקצה אחד לקצה האחר, מכמעט אדישות לגורל האזרחים באזור "חוטף עזה" לתגובה אימפולסיבית בדמות מלחמה בעזה, הלא היא לבנון השנייה.

ייתכן מאוד שלא יהיה מנוס ממלחמה בעזה. עם זאת, מלחמה כזו אסור שתיפתח ללא שני תנאים מוקדמים. האחד: הערכת סיכונים מקדימה - שכבר היתה אמורה להיעשות - שבמסגרתה תישקלנה כל המשמעויות של פעולה צבאית נרחבת: לגבי אזרחי ישראל, לגבי האויב, לגבי החזיתות האחרות, לגבי כוח ההרתעה של ישראל, ועוד. לא ברור שהערכת סיכונים יסודית נעשתה לפני היציאה האימפולסיבית למלחמה בלבנון בקיץ 2006.

השני: הגדרה ברורה של מטרות המלחמה. המטרה צריכה להיות שבירת כוחה הצבאי של ממשלת החמאס והסרת האיום מעל אזרחי ישראל ב"חוטף עזה". הסרת האיום פירושה הוא לכל הפחות השתלטות ללא הגבלת זמן על "התוחמת הצפונית", שבה היו בעבר שלושת היישובים של צפון הרצועה (אלי סיני, דוגית, ניסנית) ושמחורבותיהם יורים היום על שדרות ואשקלון.

לעומת זאת, אסור בתכלית שהמטרה של מלחמה אפשרית בעזה תהיה סיכון חיילי צה"ל, לא כדי להגן על תושבי שדרות ובנותיה, אלא כדי להפיל את ממשלת החמאס ולהעביר את השלטון ברצועה לידי אבו-מאזן.

הודנה

יש הקוראים להימנע מלפעול באופן יסודי ומשמעותי ברצועת עזה ואף להידבר עם ממשלת החמאס לשם כך ולשלם מחירים מדיניים בהתאם. אדמו"רי השמאל והאוסלואידים, אלה שהמיטו על ישראל את מלחמת אוסלו, דורשים היום "הודנה" עם החמאס, כלומר שקט שקרי שיאפשר לו - כמו לחיזבאללה - להתחמש ולהתכונן באין מפריע לסיבוב הדמים הבא, בהזדמנות הנוחה לו. אדמו"רי השמאל והאוסלואידים, אלה שהמיטו על ישראל את מלחמת אוסלו, דורשים היום הסכם עם רשות הטרור הפלשתינית, כלומר שלום שקרי שיאפשר לאויב להתחמש ולהתכונן באין מפריע לסיבוב הדמים הבא, בהזדמנות הנוחה לו.

האמת היא שמבין זוג התאומים, החמאס מצד אחד ופתח מצד שני, עדיף הראשון. במקרה של החמאס מדובר באויב מוצהר וגלוי, שמולו הכללים ברורים, והמחירים המדיניים נמוכים. במקרה השני מדובר בזאב בעור כבש, באויב שיעדיו זהים לאלה של החמאס, אבל נופת הצופים שהוא מפזר סביבו הופכת למלכודת דבש שבה נלכדים אהוד אולמרט וציפי לבני ומוכנים לשלם מחירים מדיניים קטלניים לישראל.

מנקודת ראות זו, החמאס מסוכן פחות. חשוב שהרוב השפוי בישראל יבהיר להרפתקני ה"שלום" שמלחמה בעזה לא יכולה להיות לצורך מתן שירות לאבו-מאזן, שהוא עצמו שורד על כידוני צה"ל. אסור שחיילי צה"ל ישמשו מגש הכסף להקמתה של מדינה פלשתינית. אם זו התוצאה המבוקשת של המלחמה, כי אז מדובר במלחמה בלתי-מוסרית, ואסור לצאת אליה. כדאי לומר לאולמרט וחבר מרעיו כבר היום: לא למגש הכסף!