סליחה על גניבת המסך

בשם הקדושים הנרצחים, הרשו לנו, אדוני הממלכה, לבקש סליחה ומחילה על כך, שמשכנו אלינו - בטעות מצערת - מעט חמלה והזדהות; גילויים נדירים ביחס לאספסוף שכמותנו.

בהלתכם הייתה מובנת: גניבת המסך עלולה הייתה עוד לשחק לרעתכם ולעלות ביוקר לכם ולבני טיפוחכם במשכן הכנסת וסביב שולחן הממשלה. על-כן, טכניקת ה"הישרדות" - הפקה ישראלית בלעדית כבר למעלה משני עשורים (נחלת כל הערוצים) - העלתה באוב את דמותו של יצחק רבין המנוח, הגתה השתלחות מחודשת בתלמידי חכמים דגולים וקראה להוזלת ערכם האנושי (הבלתי מעורער) של פרחי החינוך הציוני-דתי.

שוב אותן דמויות עיתונאיות ססגוניות, המבקשות בכל מחיר התלהטות רוחות, התלקחות יצרים, זריעת שנאה והפצת מדון; בצפייה דרוכה לקראת כותרות אדומות הרבה יותר ביום המחרת.

שכחנו כביכול כולנו, כי שמונה משפחות עדיין מתבוססות בים-יגונן, העולה מדי יום על גדותיו. תאבי המלחמה מבית; רודפי פרסום, קדימונים וכותרות; משוללי רגש אנושי בסיסי; כבר משקללים את אירוע הדמים במאזן ההשפעה העיתונאי פוליטי. זוהי - מיותר להוסיף - עיתונות במיטבה; כלב-השמירה של הדמוקרטיה. אות ומופת לאנושיות, מוסר ואתיקה - נר לרגליהם של כותבים ומדווחים מצוק העתים.

אנו - בני דור האור והדרור (!), חובשי ספסלי בתי המדרש - כבר מכירים אתכם היטב, עיתונאים קטנים שלנו. טעות הייתה מלכתחילה לעצור מתלמודנו ולהביט בפניכם, נוכח המיקרופון השלוף והמצלמה המאיימת. למראה שלוליות הדמים של האובדים בסערה, טרם נקוו אלי בור תחתיות - סברנו לרגע, בתמימות מתעתעת, באמונת פתאים, כי לב רחום וחנון יראה ללבב. לא שיערנו עד כמה הציניות המרושעת שלכם תיקח אתכם למחוזות רחוקים, קטנוניים, של קנאה, תחרות, צרות עין וצרות אופקים.

עברתם מהר מדי, עיתונאים קטנים ורדודים, אל הכרוניקה העיתונאית הצרה, הקרה, היבשה והצחיחה שלכם, המתבייתת על מטרות דמה של מתח ופעולה; המבקשת, בצר לה, להצית את הדמיון החולני-הפרוע, ולזעזע בכך, למראית עין בלבד, את יסודות מערכי השליטה הבלתי מעורערים שלכם; אליטות ההון, השלטון והעיתון.

באין רגש אנושי-מוסרי ותחושת אחריות ציבורית ו/או לאומית, המחייבים אתכם בחוק ו/או בתקנון; כערכאה עליונה, ראשונה ואחרונה; הכל אפוא שריר ומותר לכם, עיתונאים מהירים ונמהרים; חורצי דין בלא משפט, מחוללי ריב ומדון, טופלי עלילות, מוציאי דיבת הארץ רעה.

החדשות נשארו בעינן ואין לנו עניין להתמקח עמכם, מושכי החוטים הלאומיים. חמד בחורים נעקד על מזבח רעיונות השווא של בובות העץ והפלסטיק שלכם; אלו ששלחתם בתחכום-לא-תחכום אל קדמת הבמה הפוליטית, המצייתים לכל רעד ונענוע בחוטי הניילון השקופים (לכאורה לא נראים) שבידיכם. אנו איננו חלק מאופרת הסבון הנלעגת הזאת, מקפיאת הדם, על-רקע טרגדיות אישיות-משפחתיות, אסונות לאומיים וסיכונים קיומיים עתידיים. אל תכסו בהבל פיכם המרושע את דמי אחינו הניגרים בחוצות.

העצה הייעוצה למסתופפים באוהלה-של-תורה היא להמשיך לשמור על הפרופיל הנמוך. מצעד המתחסדים אל היכלותיכם מבקש להתפרנס מאמפטיה ציבורית ככלי תעמולה זול ולייצר הזדהות קהל הצופים עם דמותו הפוליטית - הרגישה והאנושית לכאורה - של המבקר היידוען, שלפתע פיו ולשונו אינם פוסקים מלדקלם נכונה את פסוקי השעה, הערבים לאוזניכם.

מצעד החינוך היהודי-אמוני חייב להימשך רחוק ככל הניתן ממצלמות הטלוויזיה. הישרדות העם - בחומר וברוח - אין בה כמלוא נימה עם 'הישרדות' הרפתקנית מצולמת באיי הים. אתגרי הקיום הלאומיים תובעים את עלבונם מידי העתודה האנושית המסולאת בפז; זוהי המלוטשת בידי אמן כבר ארבעה דורות (נחלת מהפיכת 'הכיפה-הסרוגה') לכדי תוצר ערכי מרשים רב אנפין ורב ממדים.