כל שנה, עם בוא ימי הפורים, מתעורר "הילד" שבי. הדאגות והטרדות דועכות מעט למראה שמחת הילדים, התחפושות, משלוחי המנות, למשמע המוזיקה הרועשת ברחובות סנהדריה ומאה שערים. חג פורים הוא ללא כל ספק חג הילדות, חג המתלבש כל שנה ברבדי עומק חדשים.
עומק עצום חבוי בפנימיותו של חג זה. לא לחינם מתייחסת אליו המסורת כאל אחד מהגדולים שבחגי ישראל. הרמב"ם למשל, כותב בספרו "משנה תורה", כי באחרית הימים, כאשר זיכרון כל צרות ישראל יתבטל, ימי הפורים לא יבוטלו [סוף הלכות מגילה].
מה אם כן מיוחד בחג זה, שמקנה לו משקל כה רב בדברי חכמינו? מה טומנת בחובה המגילה, מבעד לסיפור הידוע על מרדכי ואסתר, אחשורוש והמן?
להבין את הפנימיות
"אמר רבי שמעון: אוי לאותו אדם שאומר, כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות, ודברי הדיוט של עֵשָׂו, לָבָן וכדומה" [ספר ה"זוהר" ,פרשת ב"העלותך",אות נ"ח].
"אין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבעניינים." [הרב ראי"ה קוק, אגרות א', קסג']
כפי שמסבירים לנו גדולי האומה, מאחורי כל הסיפורים, המצוות והמועדים בתנ"ך, מסתתרת משמעות עמוקה. כל אות, כל מילה בספרי הקודש מלמדת על התהליכים הפנימיים שעל האדם לעבור בדרכו לגילוי האלוקות. עיקרון זה לא פוסח גם על חג הפורים.
מגילת אסתר, שעומדת במרכזו של החג, מסמלת את גילוי ההסתרה – את הגילוי השלם של המציאות הרוחנית. מצב זה של גילוי אלוקותו ית' במידה השלמה, מכונה "גמר התיקון" של האדם.
בנוסף לכך, כל הדמויות שבמגילת אסתר, מסבירים חכמינו, מסמלות את היצרים הפועלים על האדם בעת עבודתו הרוחנית. במה דברים אמורים?
כדי להבין זאת, נעמוד תחילה על מטרת הבריאה, ולאחר מכן נקיש מתוכה על הדרך שצריך האדם לעבור כדי לממשה.
מטרת הבריאה
מטרת האדם היא לבוא לידי גילוי הבורא ית' בעודו מצוי במסגרת העולם הזה. דהיינו לגלותו בבחינת "טוב ומטיב", ככתוב "טעמו וראו כי טוב ה'" [תהילים ל"ד]. האדם חייב להיווכח בעצמו, מתוך מחקר, יגיעה וגילוי, כי רצון הבורא הוא להשפיע אך טוב לנבראיו. כאמור "יגעת ומצאת – תאמין".
אולם גילוי הטוב האלוקי מתאפשר רק מתוך השתוות הצורה של הנברא עם תכונת הבורא, עם תכונת ההשפעה והנתינה המנוגדת לחלוטין לטבעו האגואיסטי של האדם, ככתוב: "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון". לכן, רק כאשר האדם מקדש את כל מעשיו בכוונה להשפיע בהם נחת רוח ליוצרו, זוכה הוא לקבל את מלוא הטוב והעונג שהוכן לו עוד בראשית הבריאה.
השגת הבורא ע"י הנברא, היא היא "מטרת הבריאה", והיא הסיבה לקיום התורה והמצוות. "התכלית הנרצית מהעבודה בתורה ובמצוות היא להדבק בהשם ית' כמ"ש ולדבקה בו" [בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר].
ארבעת השלבים שבהשגה
את דרכו לעבר הגילוי השלם, מתחיל האדם מתוך ההסתר. אולם עם התקדמותו, הוא עובר בהדרגתיות מן ההסתר לגילוי, מן ההעדר להוויה.
בתחילה, האדם אינו מבחין באחדות אלוקותו ית' במציאות. כלומר הוא חש כי בעולם פועלים כוחות רבים, טובים ורעים, שמעצבים את המציאות הנגלית לעיניו.
בשלב זה האדם נמצא בהפכיות גמורה לתכונותיו של העליון – טבעו של האדם אגואיסטי והוא מבקש למלא את צרכי עצמו בלבד. במגילת אסתר מסמלת דמותו של המן את הטבע האגואיסטי של האדם (עמל"ק – ראשי התיבות של על-מנת לקבל).
בשלב השני בתהליך הגילוי, מתחיל האדם לחוש ולהבין כי מלבד לבורא לא קיים דבר – דרך כל המציאות מגלה האדם אך ורק את ייחודו ואחדותו של אלוקים, בסוד הכתוב "אין עוד מלבדו". אולם בשלב זה האדם אינו מסוגל לחוש את אמיתות טבעו של הבורא, כטוב ומטיב, אלא עדיין חש אותו כפועל רעות כלפי נבראיו.
כך פוסע האדם מהסתר להסתר וחוזר חלילה. אולם כשנתמלאת סאת יגיעתו בבקשה אמיתית להצדיק את הבורא, בקשתו נענית והוא זוכה להשגה רוחנית, לגילוי פני ה' יתברך.
דרגת גילוי זו מכונה "חפץ חסד", ובה רצונו האגואיסטי של האדם לקבל, נהפך לתכונת השפעה ונתינה, בדומה לבורא.
את תכונת ההשפעה מסמלת דמותו של מרדכי (הזך והטהור, "מרי דכיא" בארמית), דרגת "חפץ חסד".
אולם בכך לא מסתיימת דרכו הרוחנית של האדם. לא די בהיותו חפץ חסד בלבד. כעת מתחיל תהליך התיקון ובו הוא מחדש ומתקן את הרצון האגואיסטי שלו.
על המעבר שבין דרגת "חפץ חסד" לדרגה הרביעית של הגילוי, דרגת "האהבה", מספר סיפור חג פורים.
סמלי חג פורים
כידוע הקב"ה לא מוזכר במגילה, אולם נוכחותו מורגשת מבין השורות, כבמאי שמנהל את ה"מחזה". לאמתו של דבר, הבורא מתבטא באגדה בשני אופנים שונים. האחד הוא "מלך" והשני "אחשורוש". שני כינויים אלו מעידים על השוני שבתפיסת האדם את האלוקות.
כפי שכתב הרמב"ם אין אנו יכולים להשיג את מהות הבורא ית', וכל הכינויים הניתנים לו הינם על דרך הרגשתנו אותו. כאמור, בתחילת הדרך הרוחנית, פעולתו של ה' נתפסת בעיני האדם כשלילית (כפי שתואר לעיל), וכדי לרמז על כך משתמשת המגילה בכינוי "אחשורוש". בניגוד לכך, כאשר מרדכי הפנימי מתחיל לפעול את פעולתו, אנו פוגשים ב"מלך", שמסמל את הכרת האדם במלכותו של האל על המציאות כולה.
כעת, אנו מגיעים לרגע הדרמטי ביותר במגילה.
וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ... וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס, בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ:
"הסוס", כפי שמסביר בעל הסולם בפירושו למאמר "טעין דחמרי" בהקדמת ספר הזוהר, מסמל את רצונו של האדם לקבל הנאה. כשמרדכי הפנימי גובר על המן הפנימי, הוא מקבל את השליטה על רצונו של האדם דהיינו "רוכב על הסוס". המן ועשרת בניו, דהיינו, רצונותיו האגואיסטיים של האדם, נתלים על העץ, והאדם זוכה ביכולת לשמש את קונו עם הרצון להשפיע בלבד.
כך, מאחורי הסיפור המרתק של חג הפורים מתגלה לנו משמעות עמוקה. "נס פורים" מרמז על התגלות כוח הנתינה באדם, שבזכותו הוא צולח את כל המכשולים העומדים בדרכו אל גמר התיקון. עם בואו של החג, כל שנותר לנו הוא לייחל ולבקש מהבורא ית' כי נגיע למצב זה במהרה בימינו ועל-ידי זה הנס, נזרז את התגלות אלוקותו ית' לנבראיו.
