כן, מסתבר שיש גם גרמנים טובים. אחת מהם היא, ללא ספק, הילדה שראם (71), בתו של פושע המלחמה הנאצי, אלברט שפאר, שהיה שר כלכלת-העל והחימוש בממשלתו של היטלר. שראם היא השנייה מבין ששת ילדיו של שפר, שמתוכם התפרסם בימים אלה אלברט שפר הבן (73), אדריכל גרמני בעל-שם, הנושא את שם אביו, ושמשלים זה עתה את תוכניתו הגרנדיוזית של האב-הפושע, אדריכל אף הוא, ושלא הספיק לסיים אותה בזמנו: תיכנון שינוי פניה הארכיטקטוניים של ברלין.
אבל הסיפור הוא לא על שפר הבן, אלא על אחותו, שהיא, מסתבר, היחידה מן המשפחה המסתייגת בעליל ממעשיו הנפשעים של אביה. האב, אלברט שפר, נידון בזמנו על-ידי בעלות הברית במשפטי נירנברג ל-20 שנות-מאסר בכלא שפנדאו על חלקו בפשעי-מלחמה ובפשעים נגד האנושות. העונש, הקל יחסית, הוטל עליו לאחר שהביע במשפטו חרטה על פשעיו ופשעי המשטר שאותו שרת, וכך ניצל מחבל התלייה.
בעת שבתו בכלא, ניהלה עימו שראם התכתבות ערה, שבה ביקשה ממנו להבהיר לה מדוע נתן יד למערכת הנפשעת. במיוחד הציקה לה השואה ועובדת ההתנכלות של המשטר הנאצי ליהודים. האב, שהתחמק מתשובה ישירה, הצטדק בטענה כי לא היה מודע לפשעים נגד היהודים, בהיותו "מחוץ לתמונה".
תשובתו של האב לא סיפקה את מצפונה של הבת. "אני חשה בושה" - התוודתה במכתבה אליו ובאוזניו של מי שרק היה מוכן לשמוע.
סיוע ליהודים
בשלהי המאה הקודמת, לאחר מותו של האב, הצטרפה שראם, כפוליטיקאית ליברלית, למפלגת "הירוקים" והתמנתה לסגן נשיא הפרלמנט של ברלין. פשעי העבר לא נתנו לה מנוח ובתוך-כך היא יסדה קרן-סיוע לנשים יהודיות בתחום האמנות. היא עשתה זאת בכספי ירושת אביה ובמכירת תמונות משפחתיות, שחשבה כי במקורן היו שייכות ליהודים ושנגזלו מהן בימי המשטר הנאצי. תחילה לא רצתה שראם כל קשר לציורים, שהיו קרוב לוודאי רכושה של משפחה יהודית, שנאלצה למכור אותם בזול, או לתת אותם, בלי תמורה, כדי לשרוד. ואולם, לבסוף החליטה שראם למכור את הציורים ולהשתמש בכסף - כ-132 אלף דולר - להקמת קרן הסיוע.
שראם הטעימה, כי הרעיון מאחורי הקרן הוא "הצורך להפנים שהשואה מטילה את צילה הקודר על הזמנים ועל הדורות, עד למשפחה הגרעינית של גרמניה בת ימינו". בהקשר לכך היא הוסיפה ש"חשוב כל-כך שהגרמנים יציבו היום לעצמם שאלות בנוגע לקרובי משפחותיהם, לרכוש שברשותם, ושיחשבו מניין להם בתיהם, דירותיהם, משרותיהם, רהיטיהם וציוריהם". והיא שואלת ומשיבה: "מה מקורם של כל אלה? האם הם נקנו בשנים שבין 1933 ל-1945? אם כן, מדובר ככל הנראה ברכוש שהממשלה גנבה מהיהודים"!
פרס הסובלנות
בד-בבד עם ייסוד הקרן, שראם גם פעילה במכון "קונטקט", המסייע לקורבנות הנאצים במזרח אירופה, שאינם זכאים לסיוע מן הממשלה הגרמנית. על מאבקה נגד האנטישמיות ולהנצחת זכר השואה הוענק לה פרס הסובלנות, על-שם מנדלסון, כשאת כספי הפרס היא תרמה לקהילה היהודית בברלין.
דובר הקהילה, אלברט מאייר, הודה כי שראם אכן ראוייה לקבל את הפרס על מעשיה הטובים, אך הסתייג מן הכוונה להעניק לה אותו בבית-כנסת, בשל הקונוטציה לאביה, ולכן הוא ניתן לה, בסופו של דבר, בכנסייה בברלין. אגב: פרס מנדלסון הוענק בשעתו גם לטדי קולק, שהיה ראש עיריית ירושלים, ולכנר יהודי מנוחין.
"אני בהחלט מבינה את עמדתכם" - הגיבה שראם במכתב ההוקרה שלה לקהילה היהודית. "נוכחותי בבית כנסת הייתה עלולה לעורר סערת רגשות. חייבים להבין שרבים חיים עדיין עם זיכרונות מרים מן העבר, ובשבילם צריך להיות קשה מאוד רק לחשוב על אבי"!
