במשך שנים רבות, בעצם מאז הקמת המדינה ועד היום, המילה חידוש בפוליטיקה הישראלית היא מילה גסה, על גבול העלבון. המערכת הפוליטית משולה לקרוסלה שאינה מפסיקה להסתובב ומביאה בכל פעם אל קדמת הבמה את אותן דמויות מאוסות, מוכרות, שאפילו החרצופים שלהם נראים טוב יותר.
נבדוק מה חדש במפלגת העבודה. פואד בן-אליעזר, מצעירי המפלגה, מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של יו"ר המפלגה החדש-ישן, מר ברק. מה החידוש? הפעם הביקורת נשמעה במערה ולא במסדרונות מפלגת העבודה אשר למען האמת, גם הם נראים כמערות שבהן גרים פוליטיקאים פרה-היסטוריים.
הוויכוחים הבלתי פוסקים בין פרץ לברק, בין ברק לפרץ, בין שניהם לבין מרציאנו ומרציאנו נגד כבל, וכבל נגד המנגנון והמנגנון נגד פרץ... טירוף מוחלט. ומדוע כל זאת? משום שיו"ר המפלגה נחשב בעיני הפעילים לדיקטטור, כמו שפרץ נחשב בזמנו לדיקטטור, כמו שקודם לפרץ, ברק נחשב לדיקטטור, ורק שמעון פרס, כבוד הנשיא, נחשב ללוזר. ממש מרענן. קחו את העיתונים מלפני שמונה - עשר שנים, ותמצאו את אותם הפרצופים, את אותם החרצופים, אותן הטענות!!!
גם בליכוד אין חדש
ומה בליכוד? נתניהו, מנהיג המפלגה שהצליח מעל למשוער בתקופת היותו ראש הממשלה, פינה את מקומו לאחר שהפסיד לאריק שרון. נתניהו הוא דמות מרעננת בשורות הליכוד ובנוף הפוליטי של המדינה. ממש. מי עוד זוכר את "היידה שרה" ולאחר מכן "הם מפחדים", ולאחר מכן "אני פורש", ולאחר מכן אני חוזר? הוי, היו ימים טובים בליכוד, ימי התום של גסטון מלכה שהפיל את דוכן הנואמים מפני שהתרגז על שמיר שגם הוא, למען העולים החדשים שבינינו, דמות אלמונית בפוליטיקה.
ואם לא די בכך, נתבשרנו כולנו השבוע שדוד לוי, כן כן, דוד לוי רוצה לחזור לפוליטיקה. למי שלא זוכר מיהו דוד לוי, הרי תזכורת קצרה: זהו האיש שטבע משפטים הנלמדים האקדמיה לספרות בכל העולם: הם ירדו מן העצים; ה פ ר ו פ ס ו ר וכד'. זהו האיש שבהחלט יכול לרענן את שורות הליכוד. מזמן לא שמענו אותו ועל אהבתו היוקדת לליכוד, שהוא ביתו. לכן, הוא היה בליכוד, ומליכוד ל"גשר" ומגשר לליכוד, ומליכוד "ישראל אחת" ומשם לבית- שאן. עתה הוא רוצה לחזור הביתה. הבנתם את זה?
גם במר"צ יש דמויות מרעננות. יו"ר המפלגה החדש, ג'ומס, ממש דמות חדשה בנוף הפוליטי. ממפ"ם למר"צ, ממשיך בדרכו הסלולה תוך שהוא מעטר את ועדת הכספים של הכנסת.
גם ליברמן חדש בפוליטיקה, וגם ראשי המפד"ל וראשי שס... הופ! טעות. בשס כן יש דמויות חדשות, למשל שלמה בניזרי. זה עתה ממש הוא הואשם בעבירות קשות של מרמה והפרת אמונים, ושוחד ו... ומה חדש: גם אריה דרעי הואשם, וגם פנחסי וגם אלבז ועוד. נו, זה לא חדש?
גם ראש הממשלה ממש דמות חדשה בפוליטיקה הישראלית. מנערי בגין העליזים ועד כס ה"מלכות", שמו של מר אולמרט הולך לפניו וקופות שרצים השייכות לו נפתחו ונסגרו עד כדי מיאוס.
הפוליטיקה בעולם המערבי, כנראה אינה פחות מוצלחת מזו של ישראל. עם זאת, יש אצל הגויים הללו מן תכונה משונה לא לסבול יותר מדי את הפוליטיקאים. במרבית מדינות העולם החופשי, מנהיגים מתחלפים בתדירות כזו או אחרת. לכל היותר הם יכולים להישאר שמונה או עשר שנים בזירה הפוליטית. לאחר מכן, הביתה. אחרים באים במקומם כדי להזרים דם חדש.
קלינטון ובוש בארה"ב, בלאייר בבריטניה, שיראק בצרפת, עזבו את תפקידם לאחר שתי קדנציות והלכו הביתה. כולם נעלמים מן הזירה, כל אחד לעיסוקיו. ורק אצלנו, אותם אנשים, אותן פרשיות, אותן טענות, אותה שחיתות מוסרית. הנוהג הזה מזכיר את מנהיגי ברה"מ לשעבר, כולם חנוטים, עומדים בקושי על במת הכבוד, גמורים מרוב שתייה ונעזרים בעוזריהם האמנים המרימים את ידיהם, כמו מריונטות, כדי לנופף לשלום.
אצלנו, במקום להשתמש בביטוי "ללכת הביתה", משתמשים בביטויים אחרים: "הלך לעשות לביתו", "הלך לעשות בביתו" או "הלך לעשות ביתו". כל אחד מן הביטויים הללו משמש כסות לעשיית הון תוך ניצול מחפיר של הקשרים הענפים שהם פתחו במשך שנות חייהם הארוכות בפוליטיקה.
מן הראוי להעניק לישראל, ביום הולדתה ה-60, מתנה יקרה: להחליף את כל הסוסים העייפים באנשים חדשים וראויים יותר, אמיצים יותר, חדשניים יותר. במקרה הזה היין לא רק שהוא לא משתבח עם הזמן, אלא הוא הפך מזמן לחומץ בן יין.
