כל עיתון שנתחיל לקרוא בו, כל ערוץ טלוויזיה, עברי, אנגלי או ערבי, כולם מפרטים התנהגות קשה שלנו הישראלים 'הכובשים' כלפי הפלשתינים 'חסרי הישע'. תמונות של מחסומי ביקורת מתישים, משאיות עמוסות מזון שאינן מורשות להיכנס לרצועת עזה, ילדים לבושי סמרטוטים שעצמותיהם בולטות ועיניהם דומעות, תמונות הרוגים לאחר מבצעי סיכול בלווית תאורים קורעי-לב של אלמנות ויתומים. כל אלו ממלאים כותרות, ומופיעים בתקריבים מעוררי זעזוע. האינדוקטרינציה מטפטפת אפילו למוחם של הקשוחים בינינו. האמנם לכה אכזרים נהפכנו?
תשובה לשאלה זו קיבלתי בביקור שגרתי ב'הדסה', בית חולים עמוס עד מעל ליכולתו בחולים ונפגעים שמגיעים מדי יום לבקש מזור ורפואה. מרפאות-היום שלו מלאות עד אפס מקום. הרופאים עובדים שעות ארוכות, קופצים מחולה לחולה ונותרים ללא נשימה.
כל 'פציינט' דורש לעצמו את מלוא תשומת הלב, שואל ומבקש תשובות שלא תמיד מצויות לרופא. האחיות והפקידות גם ידיהן מלאות עבודה החל ממילוי טפסים אין ספור וכלה בהסברים בסיסיים לחולים בשפות שונות ומשונות. יש רגעים בהם נדמה לצופה מן הצד שנקלע למגדל בבל.
חלק גדול מהמבקרים ב'הדסה' הם ערבים מהאזורים שסופחו לירושלים ונושאים תעודות זהות ישראליות. הם בולטים בלבושם, בהתנהגותם, ובשפתם. חלקם אובד עצות ותועה במבוך הפרוזדורים שאינו נגמר. הביורוקרטיה והטופסיאדה (ערימות הטפסים שצריך להביא, למלא, לשמור) אינן מובנות להם כלל. השפה העברית מוכרת להם בקושי רב, ומינוחים רפואיים נשמעים כגידופים. למרות נתיב המכשולים שעליהם לעבור עד שרופא יבין את מיחושיהם ויתחיל לבדוק אותם, הם משחרים לפתחו של בית-החולים באין להם מקום אחר.
בתוך הכאוס לכאורה מצאתי נקודת אור, פינת גן-עדן קטנה. ראו, הפלא ופלא, בניגוד מוחלט לעוינות המצטיירת ומורגשת בישראל, כאן ב'הדסה' הם מקבלים יחס תומך, מבין ומסייע לאורך כל הדרך. עקבתי אחרי מסלולה של משפחה קטנה, אב ואם שהביאו את ילדם הקטן לבדיקה וטיפול באחת המרפאות.
בכניסה ישנה עמדת בדיקה של הנכנסים, ובירושלים למודת הנסיון בודקים ביסודיות, יותר מאשר בערים אחרות. הגבר נראה די חשוד, האשה לבושה כמה שכבות של שמלות שמתחתיהן אפשר לחגור חגורת נפץ של יותר מ-10 ק"ג. למרות זאת, הבודקת התיחסה אליהם באדיבות מופתית, העבירה עליהם את מכשיר הגילוי כפי שהעבירה עלי אם כי אינני נראה חשוד במיוחד. הקפידה מאוד לא לפגוע בפרטיותה של האישה והזמינה אותם בנימוס להיכנס פנימה. איזה ניגוד לעומת הטענות על הבדיקות בנמל התעופה בן-גוריון.
המשפחה התחילה לשאול בשפה ערבית היכן נמצאת המרפאה שהם מחפשים. אחד הנשאלים שלא הבין ערבית ליווה אותם אל המודיעין למרות שנאלץ לסטות מכיוונו, וודאי היו לו כאבים משלו. במודיעין ישבה גברת שידעה ערבית (הבעיה כנראה ידועה ומוכרת שם). היא כיוונה אותם ווידאה שהם מבינים בדיוק לאן עליהם ללכת.
במרפאה עמדו באחד התורים והמתינו בשקט עד שהפקידה תתפנה אליהם. כשהגיע תורם, עיינה בערימת הניירות שהציגו בפניה ונראתה חסרת ישע. לפתע פצתה פיה בערבית שוטפת והתחילה בשיחה עם האם. הסתבר שחסרה התחייבות קטנה כדי שהבן יוכל לקבל את הטיפול הדרוש. האם והאב נראו אחוזי יאוש, עד שהפקידה נטלה יוזמה, התקשרה בעצמה לאן שצריך ובתוך כמה דקות הגיעה ההתחיבות בפקס. קשה להאמין. אני מכיר את הפקידה, היא היתה סמוכה למדי לאחד הפיגועים בירושלים, היא דואגת כל יום לילדיה שנוסעים באוטובוסים לביה"ס וחזרה, ואף על-פי כן עזרה מעל ומעבר למשפחה שניצבה מולה.
לא יכולתי להיכנס לרופא יחד איתם, אך צפיתי בפניהם השמחות כשיצאו ממנו. כנראה קיבלו בשורה טובה, לא כמו רוב הממתינים לתורם. זה סיפורה של משפחה אחת, כל יום מגיעים מאות פלשתינים וכולם מקבלים את אותו יחס הוגן ואמפתי. ולא ציינתי את האחיות, הרופאים ויתר העובדים הערביים בבית החולים שתורמים גם הם לאחוות העמים השוררת בין כותלי 'הדסה'.
ביוצאי החוצה קלטו עיניי כותרות באחד העתונים שסיפרו על עוד פיגוע ועל עוד עצורים. איזה ניגוד למגע הבלתי-אמצעי בין אנשים, בין תרבויות, שחזיתי בו זה עתה.
