בשבת זו חל שביעי של פסח ועל כן אין קוראים פרשה על הסדר של פרשיות התורה, אלא מעניינו של היום - את פרשת בשלח עם קריעת ים סוף, והשירה שאמרו בעקבותיה. קביעות כזו, שביעי של פסח שחל בשבת, היא נדירה ביותר. אומנם לפני שלוש שנים הייתה קביעות כזו, בשנת תשס"ה, אבל הפעם הבאה תהיה בעוד ארבעים וארבע שנים. לפני כן זה היה בשנת תשמ"א, ובאותה שנה התחלנו את ההסתבכות בלבנון בהנהגתו של שר הביטחון דאז. בפעם האחרונה שחלה קביעות כזו, חווינו את הטראומה הנוראה של עקירת היהודים מגוש קטיף והחרבת בתיהם על לא דבר, בהנהגתו של אותו איש שבינתיים הפך לראש ממשלה. בינתיים האיש הפסיק לתפקד, אבל המערכת היא אותה מערכת ובראשה עומד מי שמתיימר להיות ממשיך דרכו של אותו האיש.

לפני שלוש שנים עמדנו על כך ששיאו של חג, של כל חג וגם של שבת, הוא לקראת סיומו. בשפה המקובלת במחוזותינו - פסח הוא חג החרות, שהרי הוא נחוג לזכר השיחרור שלנו משעבוד מצרים. בשביעי של פסח הושלמה יציאת מצרים במעבר בני ישראל בתוך הים ביבשה, ובטביעת חיל פרעה באותו ים, תוך מרדף אחרי בני ישראל להשיבם לעבדות. בפשט, לכן זהו השיא של חג הפסח. בפנימיות, גם פסח עצמו הוא שיא, של חודש ניסן שהוא ראש וראשון לחודשי השנה. במלים אחרות, רצף של שלושה שיאים בלוח השנה העברי כאשר האחרון והעיקרי חל בשבת, האם זה אומר לנו משהו? כמובן, אין בדעתנו להסתפק בקלישאות המוכרות בדבר ימים של אביב ופריחה. אנחנו מחפשים את המסר הרוחני חינוכי.

את חודש ניסן מגדירה התורה (שמות י"ב) כך: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: ובמה מתבטאת עובדת היותו ראשון? הנה משהו ממה שמציעים לנו חז"ל (ראש השנה א'): בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. לא נתעכב על פירוש הציטוט החלקי מאד שהבאנו מן המשנה, אבל ממנו ברור לגמרי שעניין המלכות הוא במלוא תוקפו בחודש ניסן דווקא. באיזו מלכות מדובר? ובכן, יציאת מצרים שאירעה בחודש זה נחשבת לאירוע מכונן הרבה יותר אפילו מעצם בריאת העולם. כי עד אז טעו לחשוב שהקב"ה אומנם ברא את העולם, אבל בכך נסתיים תפקידו והוא אינו מתערב בניהול השוטף של העולם שברא. באה יציאת מצרים וחשפה לעיני כל העולם את העובדה שהקב"ה אכן מנהל את עולמו, ופירושו של דבר שהוא המלך הבלעדי. כלומר, בחודש ניסן לפני שלושת אלפים שלוש מאות ועשרים שנה, התברר לכל באי עולם כי הקב"ה, הוא מלך העולם.

באותו מהלך התברר גם כי עם ישראל הוא עם קרובו, העם שה' בחר לחלקו ונחלתו. אז כאשר אנחנו חוגגים את חג הפסח - זהו הרעיון המרכזי שעלינו להיות מודעים אליו; שה' הוא המלך, ומלכותו על כל העולם מתבטאת בעצם העובדה שאנחנו קיימים ומקבלים אותו למלך עלינו. וזהו שאומר שמואל הנביא לעם, במעמד המלכת שאול (שמואל א' י"ב): (יב) וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹקֵיכֶם מַלְכְּכֶם: פסוק זה נאמר במעמד ההמלכה השני - לאחר ששאול הכה את בני עמון שהציקו ליהודים שישבו ביבש גלעד, אבל הסיפור מתחיל עוד קודם - במעמד בחירת שאול למלך בדרך של הטלת גורל, בפרק י': (יח) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם: ועכשיו שנקלעתם למצוקה, שכחתם את ה' שהוא מַלְכְּכֶם אשר הוציא אתכם ממצרים והציל אתכם מכל העמים האחרים שהתנכלו לכם, ובמקומו אתם מבקשים מלך ככל הגוים.

לכאורה, הרי אנחנו דוגלים בשלטון דמוקרטי, אז מה כל זה רלוונטי לנו? אכן, הדימוי המקובל של שלטון מלוכני הוא של דיקטטורה חונקת. מעין מה שמסופר על שלטון הצארים ברוסיה או על מלכי אירופה בימי הביניים. אז בבחירה בין דיקטטורה לדמוקרטיה - ברור שנבחר בדמוקרטיה. מה שמאפיין את הדיקטטורה הוא הניתוק בין הראש והעם. או אם נחזור למשנה שציטטנו לעיל: בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים, רְגָלִים זה גם רַגְלָיִם, והבעיה היא הניתוק בין הראש ובין הרגלים. ומהי דמוקרטיה? דמוקרטיה זה שהרוב מצביע ברגלים עבור מועמד או מפלגה שֶׁמַעֲלָתָם, העיקרית ואולי היחידה, היא שהצליחו להמציא סיסמאות מוצלחות יותר מאלו של יריביהם. אבל האם היעילות השלטונית גבוהה יותר מאשר בדיקטטורה? אתמהה.

מלוכה או ממשלה?

בשנים האחרונות, המנהיגים אצלנו מתפקדים כדיקטטורים. לזמן קצוב אמנם, אבל זה לא ממש משנה. לכאורה הם נבחרים לארבע שנים וזה לא מספיק כדי להשלים איזשהו מהלך משמעותי. חוץ מזה - הם צריכים להתמודד עם הירושה שהותירו להם קודמיהם בתפקיד, כך שכל מה שנותר להם הוא מלחמת ההשרדות בתפקיד. בנסיבות אלו, דומה כי החשש שלנו מפני שילטון דיקטטורי הוא חשש שווא, כי לא בטוח שיכול להיות יותר גרוע ממה שיש אצלנו. ולא שאנחנו ממליצים על דיקטטורה חלילה. אנחנו רק מציעים לפקוח את העינים ולראות ששלטון דמוקרטי במבנה הקיים אצלנו, זה לא מה שטוב ליהודים בארץ ישראל. זה אפילו גרוע מאד. ומה שצריכים זה משהו אחר לגמרי, משהו שמציע לנו חודש ניסן בכלל, חג הפסח בפרט, ושביעי של פסח בפרטי פרטות.

בשביעי של פסח, לאחר ההצלה הגדולה בים סוף, אמרנו את שירת הים ששיאה הוא בפסוק (שמות ט"ו, י"ח): ה' יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד. היה זה לאחר שנבקע הים בפנינו וראינו שגם במעמקי הים - בעלמא דאתכסיא (בעולם המכוסה) בלשון הקבלה, יש חיים והם מקבילים בדיוק לחיים בעלמא דאתגליא (בעולם הגלוי). בלשון חז"ל (חולין קכ"ז/א): כל שיש ביבשה יש בים. ההבדל בין הברואים שבים לאלו שביבשה הוא במדת דבקותם במקום בו הם חיים. אומנם 'אדם' נגזר מ'אדמה' (בראשית ב') אבל הקשר שלו אליה אינו ניכר כל כך. לא כל כך רואים שהאדמה היא מקור חיותו, וכך גם כל הברואים שביבשה. לעומת זאת הברואים שבים אינם יכולים לשרוד כלל לאחר שנפרדו מן המים, ובכך רואים בגלוי שהמים הם מקור חיותם.

ואיך זה קשור למסקנה של בני ישראל ש-ה' יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד? ובכן בנפש - עלמא דאתגליא זה החלק המודע של האדם, ועלמא דאתכסיא זה העל-מודע. עד יציאת מצרים וקריעת ים סוף, נראה היה כאילו כל מה שיש זה החלק המודע של האדם. ואם יש על-מודע - הוא מנותק מן המודע ואינו משפיע עליו כלל. בקריעת ים סוף ראו בעינים שהכל זה עניין אחד; כי שם (תהלים ס"ו) (ו) הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל (...) ואפילו הרגלים, המדרגות התחתונות של האישיות חוו את העובדה שעלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא הם דבר אחד.

בשבוע שעבר כתבנו שפסח הוא חג האמונה. המצווה העיקרית שנותרה לנו בחג הזה - עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו - היא אכילת מצה בליל הסדר. המצה נקראת בזוהר, מאכל האמונה ומאכל הרפואה. כידוע, אמונה שייכת לחלק העל מודע שבאדם. הרי מאמינים במה שלא באמת יודעים, ואם יודעים - זו כבר לא אמונה, זו ידיעה. קריעת ים סוף הפכה את האמונה בקיומו של על מודע - לידיעה, אבל זה היה בגילוי מלמעלה ועל כן לא נמשך לאורך זמן. התפקיד שלנו הוא לפעול בנפשנו את אותו מהלך, להפוך את האמונה לידיעה. ליתר דיוק - למודעות, עד שנגיע לאותה מסקנה שהגיעו בני ישראל בעקבות קריעת ים סוף: ש-ה' יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד. ואז, כאשר נגיע לכך כתוצאה מעבודה עצמית, זה יהיה טבוע בנפשנו לתמיד.

שבעת ימי הפסח הם נגד שבעת ימי הבריאה וגם סידורם הוא בהתאם. היום הראשון נגד מדת החסד, השני בגבורה, וכך הלאה עד השביעי שהוא במלכות. כאשר שביעי של פסח חל בשבת, יש לנו מלכות כפולה, גם שבת המלכה וגם שביעי של פסח. המלכות שאנחנו מייחלים לה היא מלכותו של המלך המשיח, שאודותיו נאמרו תיאורים מפליגים בדברי הנביאים. הנה למשל (ישעיהו נב): (יג) הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד: או תיאור מוכר יותר (בפרק יא): (א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: (ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה': (ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה' וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: (ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: (ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:

למדרגה כזאת אדם עשוי להגיע רק מתוך ענווה, רק מתוך ביטול עצמו כלפי הבורא יתברך. זה מה שחוו כל מי שעברו את ים סוף ביבשה - ביטול כלפי הקב"ה מלך העולם, וזהו גם עניין המצה הנאפית מבצק שלא החמיץ, שלא תפח לכדי ישות עצמית. זו גם מדרגתו של משה רבינו, שעל כן הוא המופת של מנהיג מאז ועד בכלל. דומה לזה היא מדרגתו של דוד מלך ישראל חי וקים, ולשיא מגיע המלך המשיח שיתגלה במהרה ויגאלנו גאולה אמיתית ושלמה. קביעות שנה זו, שביעי של פסח בשבת, מזמינה את ההתגלות מיד ממש, ובגלוי.

ואז, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.