פרק מיוחד בתורת מלאכי עליון מוקדש לדמות השטן. המלאכים הם שליחים. במקרא הם עושים בשירות האדם או האל. מאמר זה מבקש לעסוק רק בשליחים אלהיים - בשמותיהם, תפקידיהם, אופיים, ומעט מתולדותיהם בספרות לאורך התקופות.
ספרות ענפה של תרבות המערב, הכוללת כאן את ערש תרבות זו, המזרח הקדום, ובעיקר בבל ומסופוטמיה - עוסקת בנושאים אלה.
תולדות המלאכים והנוגע להם מתפשטת מהעת העתיקה עד התקופה החדישה בספרות: מהמזרח הקדום, שומר, אכד, יוון, דרך המקרא, הנצרות, תרבות ימי הביניים וספרות העת החדשה. הם העסיקו את דמיון האדם לאורך התקופות.
מלאכים כנאמר לעיל, מקור המושג "מלאך" בנושאי המשרה הרמה של שליחים. כדוגמת שליחי המלך תוארו גם שליחי האל, שדמותם ותכונותיהם עוצבו לפי דמות שליחי מלך בשר ודם. לְאִינָנָה היורדת לשאול שליח, נינשובור, מליצת היושר, שֶׁאִינָנָה שולחתה לבוא לפני האל-האב אנליל. זהו מלאך טוב: האלה שולחת את שליחה אל האל. נינשובור נראית מעין נשמת האלה, נציגת נפשה לפני האלים העליונים - עוד מעט נפגוש את ניגודו, המלאך שאינו מבקש פטור מהעונש עבור השולחת כי אם ענינו להביא דיבת האדם רעה לפני השלטונות העליונים וכיו"ב.
אם כן, אחד מהמלאכים האלה מפמליית מעלה, הוא השטן. הופעותיו במקרא מרובות ביחס: השטן הוא נושא תפקיד, אינו איש מסוים ששמו "שטן": כך בתחילה
1. ואמנם אין הוא שליח סתם: יש לו תפקיד, ובהתאם לכך גם אופי מוגדר. הוא מעין שוטר חרש שתפקידו לבלוש אחר הבריות ולהביא את דיבתם רעה אל המלך, או אל מלך מלכי המלכים. אין אדם נקי לפניו: הוא מלא משטמה, וגם על הנקי אינו חומל אלא מבקש למצוא נגדו תואנה כלשהי, הוכחה כי אין נקי בארץ: הוכחה כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואין אדם נקי ובר לבב. הוא הסונט בבריות, לועג להם ודרכם לאנושות כולה, מעכב מבעדם לעשות מעשה (ולעתים הוא ממלא בכך תפקיד חיובי, כמו המלאך שעמד נגד חמורו של בלעם. בלעם ביקש לקלל את ישראל, והוא, המלאך, עיכבו מלבצע את זממו עד שבלעם שב בו מכוונתו הרעה [במדבר 22.41: וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהֹוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְגו']. אעפ"כ לרוב הוא ממלא תפקיד שלילי, הרסני.
שדים דמות זו, דמות אימים הרודפת אחר האדם ואין להסתתר מפניו, שרשים קדומים לו בעולם הדימונים, השדים השונים של המזרח הקדום, שכידוע אין מקום פנוי מהם. הפנתיאון השומרי-בבלי מלא בדמויות עוועים של šedu ו-udukku ועוד, שדים ורוחות, שאין להם מספר. [ברכות 6.1 ]: "אבא בנימין אומר ... אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין ... אמר רב הונא כל חד וחד מינן אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה." אלף מהם עומדים לימינו של אדם ואלף משמאלו. וכן מרקוס 5.9 ולוקס 8.30: שם השדים מספרם "מחניים", כי רבים המה.
שורות השדים השונים האלה מתמלאות מתולדות הפחדים וחוסר הידע של האדם: כידוע לכל מחלה ומפגע שד משלו הממונה להציק, שד, שהוא "מַלְאָךְ אַכְזָרִי" אשר "יְשֻׁלַּח בּוֹ" [משלי 17.11]
2 כיון שהאמונה העממית פחדה מהם וכיבדה אותם, נערכו אליהם תפילות ותחנונים, חוברו לחשים והשבעות, נאמרו קללות נגדם.
מקור ידוע אחר ממנו השדים נולדים הוא כיבוש ערים ותרבויות עמים - מאז ימי שומר ואכד ועד העת החדשה. בראש כל עיר כזו עומדת, כידוע, אלוהות קדומה. כשהעיר נכבשת האל הכובש מנצח את אל העיר הנכבשת. האל המובס הופך משרת, אל משנה לכובש: האלים המוכנעים הופכים סמלי הרוע, דהיינו שדים, ומספרם לבסוף לגיון.
כמו שלאלים יש בנים, כך גם לשדים ולעומד בראשם, לשטן. הוא עצמו תולדת זיווג שלא-מן-השמים: הוא אחד מבני האלוהים שסרח. הוא הבן של אדם ראשון ולילית: כנאמר בתלמוד בבלי מסכת עירובין דף יח/ב: "ואמר רבי ירמיה בן אלעזר: כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין, שנאמר: 'ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו': מכלל דעד האידנא לאו כצלמו אוליד": עד זמן זה לא הוליד בצלמו.
השטן הוא אחד מהנפילים, שכשמו כן הוא: מלאך שנפל, הילל בן שחר שהורד ממרום שבתו לבירא עמיקתא, בן מזיווג בין בני האלים ובנות האדם. כך בספר חנוך הסלאבי, פרק ז': ויאמרו אלי... אלה הם העירים [=שומרים: כהנא] אשר סרו מאת ה' מאתים רבוא ושטנאל נשיאם. ואשר הלכו אחריהם אסורים בכבלים ברקיע השני וסביבותם חשכה גדולה. ומהם אשר ירדו על הארץ ויפרו את השבועה... ויראו את בנות האדם כי יפות הנה ... ונולדים הענקים [=הנפילים] ואימים גדולים והשחתה גדולה וגו'.
(Pazuzu) פָּזוּזוּ
פזוזו הוא שד שומרי של מגפות, במיוחד דימון של הרוח הדרום-מזרחית שנשא את גורמי המחלות. הוא שד בעל ארבע כנפים, ראש, טפרים ורגלים של ארי, וגוף אדם. תמונה מראה אותו ללא זנב העקרבים שלו. כוחו במגיפות, להביאן או לקחתן ולגרשן. פסלו הזעיר נמצא בחורבת מבנה הפונה דרום-מזרחה בשומר, מן הסתם כדי להגן על הבית מפני שדי המחלה.
השטן במקרא
במקרא הדמות עוברת התפתחות, מבעל משרה סתם לאישיות מסוימת. בשלב זה של התפתחות השטן הופך רשות עצמאית; אין הוא פועל עוד מטעם האל, כשלוחו ההכרחי. בראשונה אין הוא אלא מעין פקיד הרשות, פקיד משגיח מטעם האלהות על מעשי בני האדם [טור סני]: שהרי המלך היושב בארמונו זקוק לבעל משרה כזו המשוטט בארץ ומדווח לו על הנעשה בממלכה, מין שוטר חרש של המלך. אלא שאחר כך, בהשפעת תרבות פרס, עימה באה התרבות העברית במגע במאה ה-VI לפני הספירה, מתגנבים אל דמותו קווי רוע עצמאיים. הוא עולה במעלות הסולם החברתי: מנושא משרה הוא הופך לחבר במועצת מעלה, הופך ליועץ האל, אף בעל דבבו המשיג על קביעותיו ומשכנעו לקבל את דעתו השלילית הטרומית על האדם.
ממדווח סתם על האדם הוא הופך למאשים, קטיגור, העומד לימין המלך במשפט: כך בספר זכריה 3.1 עם הכהן הגדול יהושוע. לבסוף הוא גם הממונה על ביצוע גזר הדין: כך בספר איוב 2.4-5: "וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהֹוָה וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ: אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנּוֹ בְיָדֶךָ אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמֹר". גוף האדם מסור לידו לענותו: ואמנם אין לו רשות לגעת בנפש. האדם נידון לייסורי אין סוף בידיו - בספר איוב עוד לא בשאול: בספר צוואת איוב - על גל האשפה
3. ומקטגור הממונה על הוכחת אשמת האדם, הוא הפך לרשות עצמאית של מסית ומדיח לחטא מיוזמתו: מפתה לחטא ומעניש, אף שמח לאיד. הוא הופך בעל ממלכה עצמאית, ומקומו בשאול תחתיות, ומכאן, ממלכת הרוע, הוא שולט בעולם, עולם רשע. כך בספר ישעיהו. (14.11 ולהלן): "הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ הֶמְיַת נְבָלֶיךָ תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה", ועוד מקומות אחדים במקרא. בדברי הימים הוא מפגין את עצמאותו בשולחו - שלא בשליחות האל אלא מדעת עצמו - בדוד את הרעיון המשחית למנות את בני ישראל
4.
השטן מפרס בהשפעת תרבות פרס ותורת זרתוסטרא - הוא הופך לבעל ממלכה משלו, רשות עצמאית, בעל מקום מסויים ממנו הוא מגיח לעשות מעשיו בבני האדם לעת מצוא. העולם בסכנת התפלגות לשתי רשויות, רשות הטוב והרע. נגד תפיסה כזו קם ישעיהו השני ואומר: [ישעיה 45.6-7]: לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה". מקור הכוח באל, הוא יוצר הטוב והרע כאחד ואין שתי רשויות כהוראת תורת זרתוסטרא, בהן האחת עומדת מול השניה להרע, כשכל אחת מהן מבקשת לסתור את שהשני בונה. שני העולמות - של אוריאל, מלאך האור ושל ארכס, מלאך החושך (ראה חנוך ב', כהנא, עמ' קיז) מתקיימים גם יחד, זה לצד זה בשלום, בהשלמה.
השטן מיוון לשטן דמויות רבות ושמות רבים. על פירוש עצם השם "שטן" עומד דניאל גרשנזון במאמרו מאיר העינים ב-: 114.3 ZAW; “The Name Satan” (על שמות השטן)
5: לדעתו המילה באה מ"שטם"= to envy, to despise, בחילוף מ/נ.
6 הוא מצביע על האפשרות כי מקור המילה בלשון יוון: לפי דוגמת חילופי אותיות s/t במילה יוונית אחרת (satyros/-tytiros) הוא מציע לראות כמקור המילה "שטן" את המילה היוונית טיטן, titan. לטיטנים, לדעתו, קשר הדוק גם עם הסטירים, אותם יצורים אגדיים המתוארים כבעלי גוף תיש, זנב, קרניים - והם רקדנים גדולים, כמו השטן על רגליו האחוריות, כמו גדיים
7.
הטיטנים (שאת שמם ביוונית הם קיבלו מהשומרית: TI.TA.AN שפירושו One who dwells in Heaven, יושבי השמים) הם אויבי זאוס, האל הראשי, כמו שהשטן הופך אויב לאל, שעקרון הטוב בטבעו מתגלה בטוב שבסימננו הוא ברא את העולם.
השאלה המרכזית בספר איוב היא אם העולם נברא בטוב? ואיוב פותח את דבריו בקללו לא חו"ש את האל ("בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת"), אלא את האור, ראשית הבריאה: "יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר: הַיּוֹם הַהוּא יְהִי חשֶׁךְ אַל יִדְרְשֵׁהוּ אֱלוֹהַּ מִמָּעַל וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה: יִגְאָלֻהוּ חשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם: הַלַּיְלָה הַהוּא יִקָּחֵהוּ אֹפֶל אַל יִחַדְּ בִּימֵי שָׁנָה בְּמִסְפַּר יְרָחִים אַל יָבֹא" (איוב 3.3 ואחריו).
לוציפר מקור דמות שד זה, לוציפר, "נושא האור", הוא בדימונולוגיה של ספר הקודש האירני, ה- Avesta. זהו ספר הקודש של הדת המזדאית של זרתוסטרא. לוציפר נופל, כי אל האור גובר עליו ומשליכו לשאול. אל מול צבא אהורה מזדה, האל הטוב, עומד צבא בני השטן, ה-דימונים, demons, הם הdaeva-, משרתי רשות הרוע, Ahriman, דימון הדימונים, (Daevanam Daeva). ראוי להעיר כי השם Daeva מעיד על תכונת המושגים להפוך מטוב לרע ולהיפך. שינוי זה ניכר גם בתולדות המילה Daimon, שפירושו בתחילה היה "הזוהר". כאן המקור הארי-סנסקריטי של Deus”", “Zeus”, שמקורן במילה "div", "סנסקריט “deva”.. מילה זו יש לה - היינו אומרים - קשרים מחתרתיים ומוזרים עם המילה “devil” אף כי מקור מילה אחרונה זו אמורה להיות יוונית, ועל-פי הבלשנים לא ייתכן שקשרים לה עם המילה הפרסית-סנסקריטית. (לפי האנציקלופדיה הקתולית). נראה כי כוחו המפתה של השטן פועל גם בשמו, מושך אליו לקסיס זרים לו (וראה פרק "מפיסטו" להלן).
למעשה השטן מתקשר מעשה הילל בן שחר, כוכב הצפון, מעשה המהווה בישעיהו 14.12-14 חלק ממשל בעל מגמות פוליטיות ולא תיאולוגיות מובהקות על מלך בבל. המיתולוגיה הנוצרית, בעיקר ב-Vulgata
8 ייחסה את דמות הילל בן שחר (=כוכב נוגה) למעשה נפילת לוציפר,(שפירוש שמו כאמור "נושא האור") שהושלך בגאוותו לשאול, ל-.apsu ניכר כאן כמובן הד למעשה מרדוך בתיהאמת הקדמון. יש כאן תיאור חד של דמות השטן- מושאלת לממלכת בבל - כפי שהכרנוהו עד כה: ישעיהו מנבא לו את הגורל היאה לו. שטן זה הוא מוכה גאווה, hybris יווני, ויאה לו ליפול. זהו הילל בן שחר, המאיר וזוהר, כפי שהכרנוהו לעיל כ-Daeva, אור השחר. לוציפר הוא נפל עמוק יותר מרעו - הדמות הזוהרת פחות אך מפתה לחטא בספר בראשית, שדינו היה לזחול על גחונו בעפר. Daeva היא מקור המילה Daimon, שמשמעותה במקור "הזוהר", "המפיץ אור", כאמור לעיל. כיון שכך, ראוי לו שייהפך למלך החושך, מלך השאול: ככתוב: "שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ לִקְרַאת בּוֹאֶךָ עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם." זהו פסוק הלקוח כמעט מה- Divina Commaedia. של דנטה.
נשוב לתיאור מעשה הטיטנים: המעשה מצביע על ההשפעה הרבה של המיתולוגיה השומרית על היוונית: הקשרים בין המיתולוגיות של העמים הקדומים ידועים. גם הטיטנים הושלכו (אם לא לאי בריטי רחוק, הרי אל) טרטרוס, ממלכת השאול. הם היו אלים לפנים, כמתואר גם במיתולוגיות שונות (West, p. 298) היודעות לספר על נפילתן ממרומים אל שחת
9.
אשמדאי, אשמאי וה"סטרא אחרא", סמאל מתרבות פרס ירשנו כנראה גם את השם "אשמדאי"
10 לציון השטן. אשמדאי, רשות הזעם, הקנאה, הרשות השוחרת את הרע. שמותיו מעידים עליו: וייתכן כי המילה העברית "אשמאי"=חוטא, (קידושין לב/ב) מקורו במילה אשמדאי, בהשמטת ה"דלת". יש הרואים את מקור השם במילה האשורית mašâdu=להשמיד. יש המוצאים במילה "אשמדאי" שתי מלים, והן Ashmo deus, אל הזעם הפרסי; אך זהו גם אל הניאוף הפועל למשל בספר טוביה, שם הוא עוסק בהפרת נישואי גיבורת הספר, שרה לבחירי לבבה. אל זה נקרא "הדימון של חוסר האושר בנישואין".Ashmo הוא דימון מה-Zend-Avesta. אחרים מוצאים במרכיב Modeaus"" את המילה Dawa, dew, demon., כנראה בסיכול אותיות; ומכאן Aeshma Daeva, Ashmo Deus. הוא קשור ב - Ahriman, יסוד האופל, הרע. הוא מתואר כמלך השדים, מלא חיות ומעולל מעשי קונדס, מין ליצן: אך אנו מוצאים אותו לעתים גם כחבר האדם.
מקור המילה "”Daeva, deva”" בסנסקריטית, מהן Daimon, demon ו- deus כנראה ב-daio=to divide ובמקור משמעותה היתה יצור אלהי: כך היא משמשת עוד בתיאולוגיה ההודית, לפי The Catholic Encyclopedy בערך המתאים. eudemon ,, eudemon, היה דימון מאושר: הדימון, daimon של סוקרטס, הוא המצפון, (=האור הפנימי), היסוד המדריך לטוב את האדם
11. גם אפלטון וקסנופון משתמשים במילה "דימון" במובנה הטוב. במקור היו אלה אם כן שדים ורוחות טובים: עם נפילתן הפכו לרעים: הפך האור לחושך. הדואליות נוצרה בתורת זורואסטר בפרס. הפיכת האור לחושך מסתמלת בגורלו של הילל בן שחר, שהפך לאדון הבור, Lord of the Pit, והיה מנושא האור לאדון החושך.
מצינו אם כן כי האל הטוב הוא רק פן אחד מפני היקום בו אנו חיים, לפחות על-פי התפיסה הדואלית, הזורואסטרית: הפן האחר הוא הרע, ה"סטרא אחרא", הצד האחר שענפיו מגיעים עד ספרות הקבלה. בקבלה מתבטאת התפיסה האחרת, המונותיאסית: העולם הבנוי על דין וחסד. רק כשהחסד פוחת, משתלט השטן וכת דיליה על העולם
12 ארמנד קמינקא בJQR- , כרך 13 עמ' 221-224 מוצא את מקור המילה אשמדאי בשם דמות המופיעה אצל הרודוטוס. מסופר על המלך קמביזס שבעת היעדרו מסיבות כלשהן מכס מלכותו, אחד סמרדיס Smerdis מילא את מקומו. לדעת קמינקא איש זה השאיל את שמו, בהשמטת ה"ריש", לאשמדאי: וזאת משום שעליו מסופר כי הוריש את שלמה המלך מכסאו. ואמנם נראה כי אין תופעה לשונית שלא תצוצנה עליה דעות שונות.
גם המלה "סמאל" הוא כנוי מקובל לשטן בתלמוד ובמדרשים. לפי רש"י [סוטה דף י/ב] סמאל הוא שר של אדום, שר של עשיו [רש"י סוכה כט/א]. לפי תרגום יונתן על בראשית פרק ג פסוק ו סמאל הוא מלאך מוות. אף לפי מדרש רבה שמות פרשה כא פסקה ז סמאל מקטרג, כבשעה שיצאו ישראל ממצרים. לפי מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה י סמאל הרשע ראש כל השטנים הוא
13: והוא הצופה למראשות מיטת שכיב מירע ליטול את נשמתו בצאתה.
14 אגדות רבות על השטן במדרשינו שראוי לחקור מקורותיה ויחסן לדמות.
שמות השטן לפי הברית החדשה לשטן כמובן עוד שמות רבים, בעברית ולועזית, וזאת בהתאם לכוח שהדמות הפעילה על הדמיון העממי. לפי שעיקרו מתאפיין בתכונת המשטמה, הוא נקרא "משטמה": בברית החדשה הוא קיבל שמות רבים מאד: המלון למקרא
15 מביא קובץ שמות כאלה: בליעל (השני לקורינטיים 6.15 וכן בכתבי קומראן); בעלזבוב (מתי 12.24): התנין הגדול (חזון יוחנן 12.9)
16: מריב (הראשונה לפטרוס 5.8); הרע (מתי 13.19); שר העולם (יוחנן 12.31). השטן בְּשׁוּטוֹ אינו נרתע מלדבר כזבים; על כן נקרא ביוחנן 8.44 "אבי הכזבים"; ועוד.
פסוק 11 בפרק 9 של חזון יוחנן מפרט את תפקידי השטן ושמותיו ביתר דיוק: הפרק מתאר את המזיקים השונים העולים מבאר התהום: ואין להם רשות להזיק אלא את בני האדם שאין על מצחם חותם האלהים: ולא ניתן להם להמיתם כי אם רק לענותם חמשה חדשים: "ועליהם מלך וא מלאך התהום אשר שמו בשפת עבר אבדון והיונים יקראו לו אפוליון". מלאך התהום= abyss, ב-apokalypsis ioannoy הוא נקרא aggelou tes abussou=abyss, הוא ה-apsu השומרי-אכדי, מעמקי הים, התהום
17.
השטן הלץ השטן מתפתח ומחליף דמויות (כמו בספר וואת איוב, שם הוא מתחפש לקבצן, למוכר לחם בשוק וכו'
18: הוא מאיים כי ישוב לקחת נקם מאיוב - בעוד ג' שנים: אך שוכח לשוב. אלה חלקים ממרכיבי דמותו כליצן הזוכה לבוז וגנאי: שהרי מעיקרו אין הוא דמות של מצליחן: הוא מכשיל, אך גם כושל ללא הרף: וככזה המפחיד בו מתחלף לזוכה בבוז וקלס, לצחוק, לשמחה לאיד: הוא מעליל, וזוכה בגמול היאה לו על מעלליו).
בספר איוב אין הוא מופיע עוד בחלק ב' של סיפור במסגרת: כאן האל הוא שליט יחיד, הגומל חסד ומעניש. כך גם בספר "צוואת איוב" (ספר שנכתב באלכסנדריה במאה השניה לפני הספירה, כנראה): אף כאן השטן, הגורם לייסורי איוב, נעלם לבסוף, מובס ואינו נזכר עוד. כך גם בספר איוב, שבסוף הספר נשכח אף עצם קיומו.
דמות השטן תוארה לא אחת בספרות ובאמנות, בשירה ובתיטרון. דמותו שנוצרה בתרבויות קדם, במקרא, מתעשרת בבואו במגע עם כל עם ותקופה.
"הצחוק הוא המנטרל את פוטנציאל האימה שיש בחשיפת החטא והיצריות האנושית" - כותב אריה זקס (ז"ל) במאמרו "שקיעת הלץ" [דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשל"ד, חוברת 6, עמ' 144 (9].
הלץ הוא אבטיפוס של התעלולן, ה-Trickster וה-Prankster, רב-אמן התעלולים, ההתעללות בבני האדם, אמן ה- Practical Joke, יסוד המופיע כבר בספר איוב - כי מה הוא מעולל לאיוב אם לא תעלול, שאחד ממרכיבי היסוד שלו היזק לאדם ללא סיבה, כנערי רחוב המתנכלים לעובר ושב הנראה בעיניהם קורבן מתאים, חלוש וחסר הגנה? הרי ביסוד טבעו - המשטמה, הנטייה המתמדת להוכיח את זילות האדם. כן מפיסטופלס מתעלל באיכרים חסרי הדעה בבית המרזח במרתפו של אורבך בלפסיה, מפיק להם יין מהקיר וכיו"ב אירועים המשמשים את השטן להפגנת עליונותו מול החלש, לשימו מטרה לצחוק ובוז.
שתי פנים להתעללויותיו של השטן באדם: אין הוא מבקש אלא לשים ללעג את היותו בר דעת, גאה על תבונתו: ולהכשילו בשטח המין. כבר נרמזו קשרי דמות השטן עם המין: במדרש הוא המתהולל עם חוה עמנו בדמות הנחש
19. לידתו בחטא, בבוא בני האלים אל בנות האדם: הוא מופיע בספר טוביה כאשמדאי. מובן שטעמו לא נימר גם בכינוי "אשמאי". מפני כן בחר בו גיתה ב"פאוסט" כגיבור מחזהו והמסייע ביד פאוסט להשיג את הנערה התמה למעשה מיני. אמנם, מוטיב זה נמצא כמובן גם במקורות המחזה מימי הביניים.
אך הלץ אינו רק שובב המניח נעצים על כיסאו הרם של המורה האלוהי; הוא אויב האלוהים בכל חומרתו, הוא עקרון הרע עלי אדמות, ראש וראשון למחתרת המהפכנית שכוונתה להפוך את קערת הקוסמוס על פיה. מנקודות-המבט האפלטונית, היהודית והנוצרית, הלץ הוא הממוטט בצחוקו את שלשלת-הקיום ואת כל סדרי העולם התלויים בה. בעולמו של האל הטוב מזוהה עקרון הטוב עם עקרון הבריאה ועם עקרון הקיום, ועקרונות אלה מצביעים על עקרונות של סדר, של כפיפות לחברה ולערכים של תבונה, של צניעות, יראת-שמים ודבקות באמת הנגלית.
הלץ הוא היפוכם של כל אלה. צחוקו הוא גיהיליסטי. עקרונו הוא עקרון האנטי-קיום. סימניו הם התחפושת, העווית, הטירוף, הכזב, היוהרה והבורות. ריקנותו הרוחנית מתבטאת בפעלתנות הרסנית, המבקשת להשליט את עקרון-האפס על עקרון הקיום. הניהיליזם של הלץ, מרדנותו וכן האינדיבידואליזם המאורר שלו הדוחף אותו להשתטות, מוציאים אותו אל מחוץ למסגרת הבריאה המקודשת; הוא האפסות עצמה, התוהו-ובוהו שקדם לצו 'יהי אור'. הקאפריזיות שלו נובעת מן הניגוד שבין קטביו: אפסות ואנרגיה. השטן, הלא-כלום הפעיל, עוסק בהרסנות מחתרתית בעולם-ההוויה המבורך...פעילותו של השטן-הלץ מתבטאת בפחים ובמוקשים שהוא טומן לישרי הדרך. בודלר זיהה את הצחוק עם החטא
20. כפילות דומה ניתן למצוא גם בנצרות; פאולוס, מייסד המסורת הפוריטאנית המגנה את ההשתטות, ואשר בעקבותיו הלכו אבות הכנסייה ואחר כך הריפורמטורים הגדולים של אירופה, פסל את הצחוק האנושי בגלל קשריו עם השטן או עם העדר-תבונה.
מפיסטו דמות השטן בתרבות המערב מתעשרת הודות לתרומת תרבות יוון. על תרומת תרבות זו נבנה גם המחזה פאוסט של גיתה. מקור אגדת פאוסט בימי הביניים. מחברו איננו ידוע. הוא הופיע בדפוס לראשונה ב1541 - בפרנקפורט ע"נ מיין. לדברי המו"ל Johann Spies הוא קיבל את כתב היד מידיד בשפייר. אין לדעת באיזה חוגים.
