הצרחן הישראלי במסגרת תרבות העדר

אין בכוונתי במאמר זה להעניק מדליות למינהל הציבורי ולשרות הציבורי בכלל וקביעת מדיניות בתחומים השונים. יש תחומים יותר מסודרים, ויש מפגרים. בסה"כ המינהל שלנו הוא ממוצע מינוס. על פקידי האוצר כבר הבעתי את דעתי. יחד עם זאת מעודי לא הטלתי את יהבי הבלבדי אך ורק על הממסד. אילו עשיתי זאת, הייתי כופר בהנחת היסוד כי האזרח, האדם, הפרט - עומד במרכז החיים, ולא המערכת שתפקידה לשרת אותו. במסגרת איזו אמנה חברתית במרקם הדמוקרטי - הוא, הוד מעלתו האזרח, לא רק יכול לעשות אלא חייב לעשות.


העגבנייה האדומה והזאב

קיימים אצלנו מדדים ואמות מידה שהמצאנו. משהו כמו אינדקס התחושה והדחף שלנו ולאו דווקא נתונים של הלשכה לסטטיסטיקה. למשל אם מחיר העגבנייה עולה, הגענו לשפל ממש. וכי איך אפשר להסתדר בלי עגבנייה. מישהו יכול לעשות סלט בלי הפרי האדום היפה הזה. מישהו מן הוותיקים בקרבנו זוכר שולחן בארוחת בוקר בקיבוץ בלא פלטה של ירקות כאשר הרוב המכריע הוא עגבניות. איך אפשר בכלל להכין סלט ירקות בלי עגבניות. ואם התקשורת, שאוהבת לרוץ לשווקים כדי לערוך את משאליה, החל ביועץ המשפטי וכלה במדדים, תשאל מישהי או מישהו - מדוע הם מוכנים לשלם הרבה כסף בשביל עגבניות או לצורך העניין בכול ירק או פרי מסוימים, הם יענו מן הסתם: אם לא נאכל עגבניות, אז מה נאכל. מדוע כאשר העגבנייה יקרה לא אוכלים יותר גזר שהוא בריא יותר, וגם יפה מראה. מדוע לא ממלאים את הקערה בחסה, שהיא ירק חשוב מאוד לבריאות הגוף?

אני לא ממליץ להחרים את העגבנייה או כל ירק שמחירו עולה. יש לקנות מהם מעט מן הרגיל. אז בעלי הבסטות, המיליונרים, הבודדים, או המשפחתיים (ורובם שייכים למשפחה אחת או לשבט) יצטרכו להוריד מחירים. ועוד לפניהם - פושטי העור הסיטונאים. השוני בין עגבניות, דרך משל, לבין מצרכים בני קיימא, כמו מוצרי חשמל, ביגוד, הנעלה וכיו"ב, הוא "אורך הנשימה" של המוצר. גם אורז וקמח ניתן לאגור. אבל כאשר מדובר במלכת המטבח שלנו - העגבנייה, הרי שטבען של העגבניות שהן נרקבות מהר. זה אמור גם לגבי מלפפונים, ובפירות וירקות בכלל. אם הביקוש יקטן, ההיצע יעלה והמחיר יירד. לאורך זמן זה יקרה בהחלט לגבי מוצרים אחרים. מוצרים חייבים להימכר. הם, ובעיקר סוחריהם, אינם אוהבים כאשר הם מונחים יותר מדי זמן על המדף. העובדה שאנו בכל זאת קונים עגבניות, או ירקות ופירות, ביוקר - מלמדת לא רק על היותנו מכורים לירקות בכלל ולעגבנייה בפרט, אלא שיש לנו כסף לקנות אותה.

מישהו העלה את הרעיון, שהוא לא חדש, שהמגדלים יקימו שווקים בריכוזי האוכלוסיה ובכך יורידו משמעותית את דמי התיווך, אשר הם הבולענים הגדולים של הרווחים. באירופה ובאמריקה יש כבר שווקים כאלה. אילו היו יחסים תקינים בינינו לבין הפלשתינים, הציבור היה חוזר לשווקים שלהם והמגדלים שלנו היו מפגינים בהשלכת טונות של ירקות ופירות לזבל.

מחאה על העלאת קילו בשר ב-40 סנט

זר שיגיע לכאן לא יבין תופעה זאת. אם המחירים עולים, הוא קונה פחות מאותו מצרך. הוא יודע מה זה מערכת ההיצע והביקוש. זה הרי חלק מן השיטה הקפיטליסטית שאנו אימצנו. אז מדוע אנו מקבלים רק חלק אחד מן השיטה וחלק אחר לא? אם לפחות חלק מן האפשרויות פתוחות בפני הפרט, וודאי שהוא יכול לעשות משהו אשר יבטא את חוסר הנחת שלו. המבדיל אותנו מארה"ב הוא ששם ישנה מסה של אנשים, של צרכנים ולקוחות. מה שיש עוד שם, אלה קבוצות הלחץ החזקות שפועלות במרץ בכל ימות השנה ובכול התחומים. די שכמה אלפים יפגינו מול חברת מרכולים על העלאת מחיר הבשר ב-5% שתהיה לכך השפעה. או אם עשרות מיליונים יחליטו להשבית חלק מרכבם הפרטי, תהיה לכך השפעה. לכך עדיין לא הגענו, אך בפוטנציה צעד כזה קיים. שיטת הפיתוי האמריקנית להוצאות יתר, גרמה למשבר שם. גם רכב מושכן. אצלנו בכל הנוגע למחיר הדלקים זה לא יקרה, כלומר לא תהיה לכך השפעה רבה. אם כי יש לזכור, שנתח גדול מן המחיר הוא המיסוי ודרך אגב, עם ההעלאה הקרובה, שוב, של מחירי הדלקים, לא יזיק אם אזרחי ישראל יפקדו לעתים רחוקות יותר את תחנות הדלק. זה יהיה טוב לכלכלה, טוב לסביבה וטוב מאוד-לכיס.

ככלל, השיטה הצרכנית משולה לכביש רב נתיבי. די שבאיזה מקום רכב כבד ייתקע, או שתהיה תאונה, ואז נוצר פקק. הצרכן הנבון יכול ליצור את הפקק הזה - התועלתי הפעם - בסירובו לרוקן את המדף במחיר מופקע. השיטה הצרכנית לא אוהבת פקקים. לטובתה שלה, ולאו דווקא לטובת הצרכן, היא תפעל לשחרר אותו.

אחד הדברים המוזרים הוא שכאשר בעלים של רשת בתי קפה מתבטא בצורה לא הולמת על סוג מסוים של לקוחות, תתארגן החרמה של אותה רשת. מדוע לגבי בתי קפה זה ניתן ולגבי מרכולים לא?
וככה תזמורת תקשורת משמיעה לחנים מקפיצים של נינו רוטה, והקהל מזדנב אחריה בלי כל בימוי של פליני. רק לצלם.

ואשר לעגבנייה. לאלה מכם שלא מכירים, הנה ה"המנון" שהושר לעגבנייה הציונית. המילים של יהודה קרני והלחן של יואל אנגל:

הוי, הוי, הוי!
ארצנו ענייה.
זמרי נשמת כל חי
שירת עגבנייה.

עגבנייה, עגבנייה
אתמול רק באנו באנייה,
וכבר נשקפת מחָמיצה,
ומסלט ומקציצה
גילה, רינה, חדווה, דיצה
ומסלט ומקציצה.

עגבנייה, עגבנייה
ארצנו ענייה.
זמרי נשמת כל חי
שירת עגבנייה

הי, הי, הי,
ארצנו ענייה.
כבר שרנו עד בלי די
שירת עגבנייה.
זמרי נשמת כל חי
שירת עגבנייה.

אילו, אילו שייקה אופיר הנפלא היה איתנו היום והוא היה מנצח על המקהלה שלו (כולל כמובן את נחמה) הוא היה נותן לעגבנייה זאת טעם עכשווי. מעדן מיוחד במינו.