"ברוכה הבאה למאדים", הופיעה על צג הטלפון הנייד שלי הודעה ששלח לי ידיד, כשנודע לו שאני בביקור בבייג'ינג. אלא שמן המראה הראשון של העיר, של המכוניות האירופיות החדישות שגדשו את כבישיה עתירי המסלולים, הרמזורים, רבי הקומות חסרי הנוי ושלטי הפרסומת ללא הפסקה, דווקא קיבלנו רושם מוכר, של עיר מודרנית, ממוסחרת, שרמת זיהום האוויר בה עולה על כל עיר תעשייתית ידועה לי.
"פה בכביש יש היררכיה ברורה", סדק מארחנו הישראלי סדק ראשון בתחושת הכפר הגלובאלי האחיד, שיצרה בי העיר. "במקום הראשון באים האוטובוסים", המשיך, "אחר כך המכוניות, אחריהן האופניים ולבסוף הולכי הרגל. מעבר חצייה כאן מסוכן מאוד, ואתה חייב לתת זכות קדימה לכל בעלי הגלגלים. הם לא יעצרו למענכם", הזהיר אותנו. "ככה זה. אחרי ככלות הכל יש פה מיליארד ושלוש מאות מיליון איש". כעבור יומיים כששכחנו את האזהרה וכמעט נדרסנו כשחצינו כביש, הבנו שאדם אחד יותר או פחות אינו מעלה ואינו מוריד בארץ זו.
בכיכר טיינאנמן קידמה את פנינו תמונה ענקית של מאו, המשקיף על הכיכר העצומה, המנוכרת והחשופה. ניסיתי להרחיק ממחשבותי את משמעותן של מצלמות האח הגדול, שצפו בנו מכל פינה, והשתדלתי להתמקד בהיבט התרבותי והאנושי של טיולנו הראשון מזרחה מישראל.
נכנסנו ל"עיר האסורה" שבה התהלכו מאות תיירים סינים. העוני ניכר בלבושם ובתיקים שנשאו על כתפיהם. כמעט כולם היו מצוידים במצלמות (תוצרת סין, כמובן), בהן הנציחו ללא הרף את מראות הביקור, שללא ספק היה חוויית חייהם. להפתעתנו, אפילו הצעירים שבהם כרעו ברך לפני פסליו הענקיים והמעוטרים של בודהא, הניחו למרגלותיהם מנחות מזון והתפללו אליהם בכוונה רבה. למרות כל פעולות החינוך מחדש של מאו נגד כל דת שאינה קומוניסטית ואינה מעמידה אותו בלבד כהתגלמות האלוהות, ממשיכים הסינים לעבוד את אליליהם כמו אבותיהם מדורי דורות. הם לא הפנימו עדיין את הרעיון המתקדם של "חופש מדת".
בין המבקרים במקדשים, בהרמונות, בארמונות ובחצרות ההדורים של קיסרי סין, ראינו גם את השלשות האופייניות, של סבתא ובת המשגיחות מטווח קרוב מאוד על ילד יחיד - על-פי רוב זכר - מקושט ועטוף. גדל כאן דור שלם ללא אחים, דודים, ובני דודים, אשר מיעוט הילדות בשורותיו גם מפחית מסיכוייו לבנות בעתיד משפחה משלו. הרהרתי בבדידות הבלתי נמנעת שנכונה לילדים אלה בין המוני האנשים המקיפים אותם. הם אומנם יוכלו לשזוף עיניהם בעצים עתיקים, שבשימורם משקיעים הסינים מאמץ ניכר, אך כשיתבגרו, דבר לא ייוותר כמעט מן הארכיטקטורה הסינית, שבזכותה נחשבה בייג'ינג בעבר לאחת הערים היפות בתבל.
כשהאצולה מתפרנסת
משם מיהרנו להגיע בעוד מועד לסיור הקבוצתי המאורגן בשכונת הסימטאות העתיקה - אחת השכונות הבודדות שניצלו, בזכות התערבות של גופים זרים ובינלאומיים, מיישור על-ידי הדחפורים המקומיים. אלה הרסו שכונות עתיקות שלמות, ובמקומן מתנשאים כיום רבי קומות סתמיים, שבוודאי שיפרו מאוד את מצב ארנקיהם של מקורבי השלטון. לתושבים המקוריים העניים לא היה שום סיכוי במלחמת קיום זו. הם נצטוו, בהתראה של מספר ימים, לפנות את הבתים שבהם התגוררו גם אבות אבותיהם, ואילו אנחנו לא ידענו אם להאמין ל'לונלי פלאנט' הכותב כי השלטונות דואגים לשכן אותם במגורים חלופיים, אולי באחד מן המגדלים החדשים והמכוערים שצמחו בפרברי העיר.
כשהגענו למקום, הראינו לנהג ריקשה פתק בסינית, שבו צוינו שם המדריכה ושם החברה שבה נרשמנו לסיור המודרך. מיד הובלנו בהמולה שהתרגשה סביבנו אל ריקשה מחוברת לזוג אופניים ישן וחלוד. ה"נהג" התקשר בטלפון הסלולרי שלו, ולאחר דקות אחדות הופיעה על אופניים, מתנשמת, בחורה צעירה בג'ינס ובתסרוקת קוצנית. זו כנראה הצעקה האחרונה בבייג'ינג, כי כבר הספקנו לראות רבות כמוה בעיר הענקית. היא הודיעה לנו באנגלית, במבטא סיני כבד, שרק באמצעות קריאת שפתיים ניתן היה להבינה, כי היא אכן המדריכה המיועדת לנו ואנו מודרכיה היחידים.
את הסימטאות הצרות של השכונה ראינו, ישובים בריקשה שלנו, בעוד מדריכתנו רוכבת על אופניה במקביל לריקשה. הנהג, שדיבר אנגלית טובה בהרבה מזו של המדריכה וגם היטיב ממנה להכיר את המקום, נזהר בכבודה ועל כן אמר לה בסינית את הדברים שהיא הייתה אמורה לומר לנו. בקרן אחת הסימטאות חלפנו על פני שלט באנגלית, שציווה על הזרים המתגוררים בשכונה להירשם בתחנת המשטרה המקומית.
מבנים רבים היו בשלבי שיפוץ. ההצצה לתוך החצרות חשפה עוני וצפיפות מחפירים, אבל נדמה היה שהמדריכים שלנו מתייחסים למקום כאילו היה בוורלי הילס של בייג'ינג: שוב ושוב התבקשנו על ידם להעריך את מחירו של כל מבנה שעליו הצביעו, והם היו משועשעים מאוד כשניחושינו אפילו לא התקרבו למציאות של שוק הנדל"ן המאמיר. הם הקפידו לציין את שמות ה"מפורסמים" שגרו בעבר בבניינים המפוארים ביותר, כמו למשל בתו של מאו דזה דונג או מנהיג מפלגה גבוה זה ואחר.
כשהגענו למקדש שבשכונה, שנראה מטופח מאוד מבחוץ, והחצר סביבו נקייה ומגודרת, נעצרנו. "לפני המהפכה, היה המקדש שייך למשפחתו של הקיסר, ופשוטי העם לא הורשו להיכנס אליו", הסבירה לנו המדריכה, ומיד הוסיפה בחיוך מאושר: "כיום הוא שייך לעם!". כששאלתי אם כיום מותר להיכנס, השיבה בשמחה שגם כיום אסור להיכנס למקדש, אבל לעומת זה מותר, בשעות מסוימות, לסייר בחצרו. ויתרנו.
כשהבינו מדריכינו, כי היינו רוצים לסייר גם בבתים ובחצרות, הסיעו אותנו לבית מגורים שבעליו פותחים אותו לתיירים תמורת דמי כניסה. בעלת הבית האריסטוקרטית הוליכה אותנו בין החדרים, כשהיא מדגישה בפנינו באנגלית טובה, שהכל בבית מעוצב על-פי עקרונות הפנג שוואי. מיד הרגשתי שאני "בעניינים". איזו ישראלית לא שמעה על פנג שוואי, ועל כך שלכיוונים של החפצים בבית יש קשר לאנרגיה קוסמית, כמו גם למים זורמים, שאין ערוך לחשיבותם? אך כשבעלת הבית הסבירה כמה חיוניים דגי זהב להרמוניה הביתית, בעודה מצביעה דווקא על דגים שחורים בלתי מזוהים ששחו בקערת אבן גדולה בפינת החדר - התגנבה ללבי תחושת אי-נוחות מסוימת. כשהסבירה כיצד מגולמים עקרונותיו של הפנג שוואי בגובה המבנים שסוגרים על החצר המרובעת הקטנה, שלתוכה הכניסה אותנו, גם חשדתי שהיא מאמצת פנג שוואי מיושן, שלא עבר את הזיכוך של התקינות הפוליטית הישראלית: בית ההורים היה המבנה הגדול והגבוה, חדרו של הבן במבנה שמשמאל היה קצת יותר נמוך, אך גבוה בשתי מדרגות מזה של הבת אשר שכן מולו. הבית הקטן והנמוך ביותר במערך המבנים נועד, כמובן, למשרתים.
כך התנהלו הדברים בבית המשפחה במשך ארבע מאות שנה, עד שבמהפכת התרבות נגזלו ממנו מרבית חלקיו לטובת אנשים שווים יותר, ואביה של המארחת הוגלה הרחק מעיר הולדתו לעשר שנים כדי להתחנך מחדש כחקלאי. בעבר חיו פה יחד עד שבעים בני המשפחה המורחבת במבנים שעברו בירושה מדורי דורות. כיום מתגוררים בני הזוג לבדם במעט הרכוש שנותר להם ומתפרנסים ממתן קורסים מזורזים על פנג שוואי למבקרים, תוך חשיפה מביכה של פרטיותם. נכון שלכל אדם שמקפיד על חיים לפי העקרונות הסיניים הנכונים, ומגלה רצון טוב, מובטחים הרמוניה, אריכות ימים (תוחלת החיים הממוצעת בסין היא 55 שנה) ושגשוג בכל מקום בעולם, אלא שליתר ביטחון העדיפו בני הזוג לשלוח את בנם יחידם ללמוד בקנדה ולהשתקע בה.
כשהצלחת מתנפצת
למופע הלוליינות בערב נכנסנו באיחור של עשר דקות. האולם הענקי היה כמעט ריק, למעט ארבע השורות הראשונות, שאוכלסו בצפיפות בתיירים אירופיים. המקומות שלנו היו בשורה החמישית בצד, והסדרנית שתלשה את ספח הביקורת, הצביעה לעברם. סקרנו בישראליות מהירה את מצב האולם, ופנינו אל השורה העשירית באמצע, גם כדי שלא להפריע לפירמידה האנושית שנוצרה לעינינו על הבמה אגב ביצוע "סאלטות" עוצרות נשימה, וגם כדי להתרחק מן הרמקולים שהשמיעו בקול צעקני מנגינות מערביות בדרמטיות זולה. כהרף עין הגיעה אלינו הסדרנית, ובפנים זועמות ציוותה עלינו להתיישב במקום שנקבע לנו.
בשלב כלשהו נכנסו לבמה לולייניות, נושאות בכל יד שישה מוטות, שבקצותיהם מסתחררות צלחות. תוך כדי כך ביצעה מלכת הצלחות תרגילים יותר ויותר מסובכים, כשהיא מטפסת על כתפי חברותיה ויורדת מהן לסירוגין. עד שקרה דבר שבשום אופן אסור היה שיקרה: היא איבדה לשבריר שנייה את הריכוז, ושלוש צלחות צנחו והתנפצו לרסיסים על הבמה. נשימתנו נעתקה. מלכת הצלחות יצאה במהירות מן הבמה, ושבה אליה, מצוידת בחיוך, כשהיא מסובבת סידרה חדשה של צלחות. אך ממקום מושבנו יכולנו לראות את מבטה המבוהל, והמחשבה מה עלול להיות הגורל הצפוי לאומללה הוסיף להעיק עלי, כשעזבנו את המקום בהפסקה.
למחרת, כשנסענו במונית לאתר תיירות נוסף, התחילה חודרת לתודעתי ההכרה, שכאן שליטתם של האנשים (ובפרט של הנשים) על חייהם היא מוגבלת ביותר ומחריפה מאוד את אכזריותה של מלחמת הקיום. שוב עלו בי הספקות בנוגע לאחידותו של הכפר הגלובאלי, שאנו אמורים להיות חלק ממנו. גם הנוסחה, שלפיה שיפור במצב הכלכלי והטכנולוגי מביא בהכרח לעליית מעמדן של זכויות האדם בחברה, לא נראתה לי בהכרח נכונה. אפילו התחלתי לחשוש ש"מדינת כל אזרחיה" - המודל שאליו, כך מסבירים לנו מביני דבר בתוכנו, צריכה מדינת ישראל לחתור - אולי בכל זאת אינה קיימת, לפחות לא בכל העולם... לפתע קלטה עיני שלט ענקי, שהתנוסס על גדר המקיפה את אחד מאתרי הבנייה הרבים בעיר: "Foreign Humanity Buildings" - "בניינים של אנושות זרה". אני לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
