לאס וגאס זה כאן

מהמרים עלינו כבאחרון בתי הקזינו ועדיין איננו מתעוררים. מדינת ישראל נמצאת באחת השעות הקשות ביותר שלה והפוליטיקאים הציניים וחסרי האחריות ממשיכים להמר, לא על עתידם הפוליטי אלא על עתידה של המדינה.

העובדה שציפי לבני לא הצליחה להרכיב ממשלה, תהיינה הסיבות אשר תהיינה, אינה מעלה ומורידה שום דבר. ניתן לקבוע במידה גדולה של ודאות וכאב שבישראל השתלטה אנרכיה. אין המדובר במשבר פוליטי המסוגל לפקוד כל מדינה דמוקרטית, אלא אנו נמצאים שני עשורים ויותר באימפוטנציה פוליטית - מנהיגותית שלא ידענו כמותה. זו סכנה איומה לא רק לקיומו של המשטר הדמוקרטי אלא סכנה ממשית לעצם קיומה של המדינה.

תחילתו של המשבר הנוכחי הייתה לפני כחודשיים כאשר לראשונה בישראל ובמשטרים הדמוקרטיים בעולם, ראש מדינה בעצם הודח, לא בבחירות, לא בהצעת אי-אמון בכנסת, אלא בגלל חשדות כבדים ביותר למעשים פליליים שאין הדעת סובלת, אך הכל בגדר חשדות בלבד שלא הבשילו עד היום אפילו לכתב אישום. לעניות דעתי, נעברו כאן קווים אדומים ולכך עוד עלולות להיות תוצאות הרות אסון בעתיד. אין מדינה דמוקרטית בעולם שבה מנסים להחיל כללים מסוג זה כפי שנוהגים בישראל. ולמרות כל המהלכים להדחתו/התפטרותו של ראש הממשלה, דווקא הוא ממשיך וימשיך עוד חודשים רבים לנהל את המדינה למרות שבאופן מעשי אין לו מנדט לכך. זו אנומאליה שאין למעלה ממנה.

יד ימין אינה יודעת מיד שמאל

הבעיה השנייה החמורה ביותר היא הפיצול המפלגתי ואי היכולת לגבש קווים משותפים איתנים לפיהם ניתן למשול בכל התקופה הקבועה בחוק. למען לא תהיינה אי-הבנות: משטר רב מפלגתי איננו גרוע, ודאי לא במדינה רב-תרבותית ומשוסעת כישראל. הבעיה היא שהפיצול הפך למטרה במקום להיות המכשיר הטוב ביותר ללכידות חברתית. הפוליטיקה החלה לפעול למען עצמה ולא למען האזרחים ומכאן ההידרדרות אל התהום הייתה קצרה מאוד. כך הגענו למצב איום ונורא שבו המערכות החיוניות ביותר מתנהלות מתוך אינרציה, ללא שום מדיניות, ללא תכנון לטווח ארוך, ללא מנהיגות מכוונת ומורה דרך אל העתיד. שם המשחק הוא הישרדות פוליטית מן הסוג הרדוד והמכוער ביותר. יד ימין אינה יודעת מיד שמאל, הכל חלטורה, הכל פזילה אל האלקטורט, הכל פופוליזם זול.

הבעיה השלישית חמורה לא פחות. ישראל מורכבת מאוכלוסיה שברובה המכריע בעלת עבר תרבותי ופוליטי בלתי דמוקרטי לחלוטין. המצב הכלכלי, הפערים החברתיים והמיאוס מן הפופוליטיקה, כל אלה עלולים, חלילה, להצמיח מנהיגות שתשים לעל את הדמוקרטיה. הציבור הרחב מתייחס אל הפוליטיקה כזירת התגוששות לא אידיאולוגית אלא כזירה של עשיית ממון קל, אינטריגות וחיפוש מתמיד אחר מנעמים. הריאקציה של הציבור עלולה, כאמור, להיות קטלנית.

עתיד שחור משחור

הסוגיות המדיניות והביטחוניות שנויות במחלוקת עד כדי כך שיש תחושה של אי-אפשרות לגשר על הפערים. הסכנות הביטחוניות והאיומים על ישראל מגבירים עוד יותר את תחושת אי-הביטחון של האזרח ברחוב, לכן, מתוך ייאוש, הוא עלול להתפתות למקסמי שווא מבית היוצר של מטורפים מכאן ומכאן. אין רגע של מנוח כדי לחשוב בצורה עניינית ומושכלת. הכל בא מתוך דחף רגעי והתוצאות אינן מאחרות לבוא. סוגיית השלום או ההסדר עם הפלשתינים, הבעיות הקשות עם הסורים וחיזבאללה וודאי הסוגיה האירנית מפלחות את החברה הישראלית ומשכיבות אותה על הארץ. כל צד במפה הפוליטית מהלך עלינו אימים וחוזה עתיד שחור משחור. הציבור מבולבל לחלוטין אך יותר מכל הוא מיואש מן המנהיגים, הן מן הימין והן מן השמאל.

החמור מכל הוא הניסיון של הפוליטיקאים "למכור" שקרים לציבור תוך ידיעה שלציבור זיכרון קצר. ייתכן והם צודקים. כך יכול מר נתניהו לעלות לדוכן הנואמים ולדבר על החינוך ועל הביטחון. הוא הבטיח שהחינוך יהיה במקום הראשון בממשלתו. רק כסיל מסוגל לשכוח שהקיצוץ הנוראי ביותר בחינוך נעשה בתקופתו של מר נתניהו בהיותו שר אוצר. גם האמירה של אי-החזרת שטחים נבובה ושקרית. מר נתניהו החזיר שטחים, שוחח עם ערפאת והיה מוכן ל"צעדים כואבים" בגולן. ועוד עובדה שולית: מר נתניהו הועף מראשות הממשלה בשנת 1999 לא משום היותו כה מוצלח. ייתכן ויש כאלה שעוד זוכרים. אמירותיו מעל דוכן הכנסת גובלים בחוצפה.

מר ברק הספיק להיות ראש ממשלה שנה. כל הניסיון למכור לישראלים את בקיאותו בביטחון אינה עובדת יותר. הוא מבין בביטחון, אך אינו מבין פוליטיקה ומי שאינו מבין בפוליטיקה לעולם לא יהיה ראש ממשלה. ניתן לחזור כמו מנטרה על ה"קפיטליזם החזירי", אך אמירות אלה לא יכסו על המדיניות הכלכלית של הממשלה הנוכחית בה הוא חבר וגם לא בממשלתו. לבסוף, אולי ה"דובדבן שבקצפת". שרת החוץ לבני ומי שהייתה אמורה לכונן ממשלה חדשה מתוך הכנסת הנוכחית, הפכה סמל לפוליטיקאית נקייה מכל רבב. זה היה המאפיין שנמכר לציבור וייתכן שעוד יעמוד במרכז מערכת הבחירות של קדימה. אין להטיל עליה אפילו ספק קטן שהיא נקיית כפיים, אך עם כל הכבוד, האם במדינה נורמלית זו תכונה מספיקה כדי להפוך למנהיג? מוטב לראות בכך בושה.