זוטי דברים, צבי מרום <span style='font-weight:normal;'>[3]</span>

פסק הדין השערורייתי בנושא דריסת בני הזוג נווה בבית המשפט לתעבורה, חשף פן בעייתי של חיינו.

בישראל ישנה מערכת חוק עניפה אך מעט צדק והגיון בה.

האשם מונח במידה רבה לפיתחו של פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון.

ברק, שהינו דמות כה דומיננטית במערכת המשפט, קבע את עיקרון "הכל שפיט". לרוע המזל, כשהכל שפיט מאומה אינו שפיט.

עינוי הדין בבתי המשפט זועק לשמיים, פסקי דין אינם נאכפים, וההוצאה לפועל מוחלפת על-ידי בעלי זרוע - המפרסמים כי הם "שוברים את הראש בשבילך".

בתי המשפט לתעבורה הפכו זה מכבר לטריבונל מהפכני. טקסי הסיום של עורכי דין לעתיד נערכים באצטדיונים ומגשרים, מפשרים ושאר חשמנים ווזירים באים לעולם.

בקצרה, כמאמר חז"ל , הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

את מקום החינוך לאתיקה ראויה ונורמות רצויות אנו ממלאים בגדודי גדודים של פרשנים משפטיים שאמורים להבדיל למעננו בין טוב ורע.

ופרי הבאושים של שיטה נפסדת זו, מודגם להפליא בפסק הדין המוזכר.

בסקר קצר ובלתי מחייב שערכתי בין חברים מלומדים ומשכילים, חלקם עורכי דין, לא הצליחו רובם להיזכר בעשרת הדיברות.

למענם, למען חכמי המשפט שלנו, וכשירות לציבור הרי:
לא תרצח,
לא תנאף,
לא תגנב,
לא תענה ברעך עד שקר,
לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעיך.

למעוניינים יש המשך (שמות פרק כ', דברים פרק ה')

ואידך זיל גמור.

כל מי שעיניו בראשו מבין שלנו וערביי ישראל יש שלוש אפשרויות:

1. לעבוד יחדיו ובנאמנות לטובת השגשוג בארץ הזו, כשערביי ישראל משמשים גשר לשכנינו;

2. לעסוק בעוינות פסיבית תוך כדי תיזוז האחד של האחר;

3. לאחוז איש בגרון רעהו עד שבהליך עקוב מדם אחד יפטר ממשנהו.

כמובן, השאיפה לאפשרות הראשונה צריכה להיות נר למי שמעוניין שבניו ובני בניו ישגשגו בארץ הזו.

לצערנו, עזמי ואחמד וטאלב ושאר מיני שיקוצים מסיתים ומדיחים דוחפים לכוון ההפוך.

והנה התבשרנו על שחיתות נוראה אצל סגן השר סאלח טאריף.

כמקובל במקומותינו, העניין לווה בקול תרועה רמה ואצבע גדולה ומאשימה הופנתה לכיוונו של מר סאלח.

למרות, שבמקרה הגרוע החקירה רק בתחילתה.

לי, כהדיוט, נראה שגם אם יש ממש בפרשה הרי אין היא מן המסובכות: יתכן ואיש עסקים פלשתיני דומיננטי, שסובל מנחת זרועה המושחתת של הרשות, ועסקיו כנראה מקורם בישראל, חיפש דרך להיפטר מנשיכת הרשות. יתכן, אולי, שסאלח "עשה שידוך" בינו ובין פקיד שבידו החותמת הדרושה במשרד הפנים.

אם כל חטאת רובצת בבירוקרטיה הממסדית המפלצתית שהצמחנו על עצמנו. בירוקרטיה זו, היא היא הביצה המולידה אפשרויות אינסופיות ל"מעכארים", מקורבים, מתווכים ושאר מרעין בישין.

עד שלא נרסק בירוקרטיה זו ונפטר מתחלואיה, לא יהיה לנו מנוח.

אולם, דווקא אנשים מסוגו של סאלח ויתכן גם איש העסקים הפלשתיני, הם מסוג בעלי הברית ארוכי הטווח החשובים לנו כל כך.

ולכן, לפני שהחקירה מוצתה עד תומה, שקט שיהיה. וגם אז, לבדוק האם הפסדנו יוצא בשכרנו.

ויזהרו מאוד המיכאל קולהוסים של מערכת המשפט, לפני שנעמוד כולנו על עיי חורבות משפטיים שעזמי ואחמד וטאלב מרקדים בהם.

בגיליון סוף השבוע התפרסם מאמר של אמנון דנקנר "ברוך קרא - ברוך כתב", שעיקרו דרך טיפולו של עיתון הארץ וכתבו באריה דרעי.

לבי לאמנון דנקנר המחפש "יושרה עיתונאית" בעיתון הארץ, ובמיוחד לגבי אריה דרעי.

אריה דרעי כידוע הוא לא רק מושחת, אלא הוא "פרענק" וש"סניק ומזוקן ושאר מיני פיחסה.

הוא ה"אנטי כריסט" בהתגלמות לעיתון הארץ.

ולכן, יש לעסוק בו במשפטו יותר מאשר בדמניוק למשל.
אולם מילא דרעי, התהליך הצפוי לך מר דנקנר ככופר בעיקר אינו פשוט כלל ועיקר.

בתחילה ינסו להוכיח לך כי טעית והוטעית. כשתתעקש על שלך, תוקפץ במחבת לוהט כהקפץ הירקות במסעדה שינקנאית.

בריחתך מבית גריבודייב ויושביו תהיה קשה מבריחתו של כריסטופר למברט מהמבצר.

יושביו ומנהליו ייסרו אותך בשוטים ועקרבים בעוד הם מברכים את עצמם על צחות כתיבתם, איכות מאמריהם המסוגננים והמשובחים ועל היותם "נאורים" ואליטה, מושג הממוצמץ בשפתותיהם עד אין קץ וגמר.

מכיוון שחתולים שחורים המצוידים בפרימוסים הינם יקרי המציאות כיום, סביר להניח שבית גריבודייב ויושביו יישארו על מכונם לעד.

ולך, אבוי מר דנקנר לא ניתן אלא להצטרף לאספסוף הפלבאים הנבער.

יתכן שנדמה לי, או שאוזניי מטעות אותי, אבל הרושם שמתקבל מהופעותיו של מר בן-אליעזר ("פואד") הוא שהוא יודע להשתמש רק בגוף ראשון יחיד.

יתכן שהדבר נעוץ בסכסוך בין מר פואד ומורתו בכיתה ג', מי חכם וידע.

אולם מהלקח ההיסטורי של אחד אחר שהשתמש בגוף ראשון יחיד ("המדינה זה אני"), כדאי לפואד ממש להיזהר.

וחוץ מזה אפשר לתרגל מול המראה: אנחנו, עשינו, בנינו וכו'.

מומלץ!