אנטומיה של רצח

רצח רבין ז"ל זיעזע את אמות הסיפים של הציבוריות הישראלית על כל גווניה: ימין, שמאל, דתיים וחילונים. הציבור בכלל, והמחנה הדתי לאומי בפרט, שמשורותיו צמח הרוצח יגאל עמיר, נערך לחשבון נפש יסודי ונוקב.

לשאלה 'איפה טעינו?' נדרשו רבנים, סוציולוגים ואישי ציבור. מטרתם הייתה לעמוד על הרקע הפוליטי, ההיסטורי, החברתי והדתי, שהוביל לפשע חמור זה, רצח מנהיג יהודי שאין לו תקדים בתולדות המדינה.

אין ספק כי האווירה טרם הרצח הייתה טעונה חומר נפץ פוליטי לאור זה, שהממשלה לא הצליחה להתמודד עם פיגועי הטרור הרבים ומנגד - הפניית אצבע מאשימה כלפי מחנה הימין, שלא קרא את כתובות ההסתה על הקיר.

ייתכן גם כי הרוצח אימץ מודלים של קנאות בתולדות ישראל, כגון של מרד היהודים נגד הרומאים בתקופת בית שני, שהיה למורת רוחם של חכמים.

מבחינה אידיאולוגית הרצח הוא ביטוי להקצנה בתפיסה המשיחית, הרואה במדינה החילונית ראשית צמיחת הגאולה. היו שהרחיקו לכת וראו בעמיר תוצר של החברה הישראלית, המזלזלת בערך קדושת החיים, החל מריבוי הפלות, דרך מקרי הרצח הרבים במשפחה (בייחוד של נשים) ובחברה, ועד ל'המתות החסד' של זקנים וחולים סופניים.

מכר את נשמתו לשטן

מה שברור הוא שיגאל עמיר ראה באידיאולוגיה של ארץ ישראל חזות הכל. קדושת הארץ דחקה מפניה אפילו את קדושת החיים, הניצבת בראש סולם הערכים היהודי. באורח פרדוכסלי הוא טימא את הארץ בידיו המגואלות בדם ראש הממשלה.

היו שראו סמליות בעובדה, שעמיר הסיר את הכיפה בזירת הרצח בכיכר מלכי ישראל.

בקלות הבלתי נסבלת שבה לחצה ידו על ההדק, הסיר מעליו הרוצח עול שכינה ומכר את נשמתו לשטן. יגאל עמיר לא זכה, והתורה שהיא סם חיים נעשתה בידו ברגעים קריטיים אלה - סם המוות.

גל הסתה אנטי דתית

עם זאת, גל ההסתה האנטי דתית, ששטף את המדינה בעקבות הרצח, הצביע לא רק על הכללה גסה, אלא גם על אי ההבחנה בין היהדות, כמערכת של מצוות, לבין קבוצות דתיות שונות.

העדר סובלנות, המאפיין קבוצות שוליים קיצוניות, הוא בניגוד לדרכה של תורה, המושתתת על סובלנות, אהבת האדם וכיבוד הזולת.

יתר על כן, במקום לבחון מעשיהם של אנשים לפי עקרונות ההלכה היהודית, הנטייה המוטעית היא לבחון את התורה לפי מעשיהם של אנשים וקבוצות. רצח, כידוע, הוא עוון חמור ביותר ביהדות, ואפילו המרים יד על חברו נקרא רשע.

בניגוד לדעה המוטעית כי היהדות היא בלתי דמוקרטית, אין כל סתירה בין יהדות לדמוקרטיה. לא רק משום העיקרון של "אחרי רבים להטות", דהיינו הכרעה על-פי הרוב, אלא משום שהתורה היא בעד חירות הפרט, זכויות האדם ושוויון בפני החוק.