לבד ממני, עם תחילת שנת הלימודים המשפחה הולכת אל בית-הספר: שלושת הילדים הולכים ללמוד, האישה - ללמד.
עוד בהיותה פרח הוראה צעיר ורענן, ראתה אשתי במקצוע ההוראה לא רק משלוח יד, עיסוק ופרנסה. היא ראתה בו - אתם יכולים לגחך - ייעוד, שליחות, ציונות. היו לה, כפי שיש לה גם כיום, כוונות טובות אבל היתה לה גם מה שכבר אין לא כל-כך כיום - סבלנות.
מדי שנה אני חש איך הסדק בסבלנותה הולך ומתרחב - איך הולכים ותופחים הגורמים הגורמים לפקיעתה ההדרגתית. לא אתפלא אם במהלך השנה הקרובה ייפער הסדק לכלל שבר. לא אתפלא אם במהלך השנה תנקע נפשה והיא תודיע שהיא אינה יכולה עוד להמשיך במקצוע כפוי הטובה הזה. כמה אפשר?!
זה לא רק הריבוי המואץ במספר התלמידים שמוצאים בחוצפה מפלט ומעזים להחציף פניהם ושפתם כלפיה. זה לא רק ההעדר הכמעט מוחלט של כל סייג ורסן; זו לא רק ההעזה, שאין לה גבולות, להתיר כל דיבור, להשתלח, להעליב; אלה הן לא רק ההפרעות התכופות, הקשות לבלי שאת, הבלתי נסבלות, במהלך השיעור והערמת קשיים בכל פעולה: לדבר, להסביר, להעביר חומר, להשלים משפט, ללמד. לעבוד. זה לא רק התהליך, שהולך ומחריף, של היגרעות מואצת של סמכויות המורה ופגיעה ו'זיהום' סביבת עבודתה, אלא של שלילת כבודה כאדם.
יותר מכל חוזרת בשנים האחרונות האישה היקרה והמצוינת שלי הביתה לאחר שסיימה רק את החלק הראשון של יום העבודה, אשר המחויבות שלה כלפיה מותירה אותה ערה עד שעת לילה מאוחרת (טלפונם, מבחנים, תיקונים) עצובה, מאוכזבת, סחוטה, תשושה, מותשת, כשהיא נדהמת והמומה מהבריונות הלשונית, מהאלימות המילולית, מניבול הפה ומהשתלחויותיו הרבות, מהתגרות הכאילו- חינניות, תחילה בהפסקות ועם הזמן גם בשיעורים (משמעת? באיזו שפה זו?) אשר לא אחת הופכות חיש קל צחוק לבכי.
פעם אחת התבקשתי על-ידי מנהלת בית-הספר שבו אשתי מלמדת ( למזלה ולסיפוקה היא מורה מוערכת עד מאוד) להעביר חצי שיעור במעין מתכונת של 'שעת סיפור'. הייתי אמור לאסוף את הקשב המפוזר שלהם מתפוצות עיסוקיהם, לרכז ולמקד אותו. הייתי אמור לעניין ולרתק אותם. העיקר שלא יפריעו.
באתי מוכן. היה לי מערך שיעור בתוך ניילון. היה לי אומדן זמן למטלות השונות שאותן תכננתי להטיל על התלמידים.
אחרי רבע שעה - חמש-עשרה דקות בלבד! - חשבתי שאני מתפלץ. עד היום אני לא מבין איך לעסתי שם את הזמן כמו מסטיק שלאחר דקות אחדות של לעיסה איבד כל טעם. הדבר הראשון שעשיתי, כשהגעתי הביתה, היה להעריץ את אשתי ביתר שאת.
כששאלתי אותה איך היא יכולה לשרוד את ההוויה הבית-ספרית הכמעט בלתי אפשרי ובוודאי גם בלתי נסבלת בביטוייה הקיצוניים, אשר אינם נדירים כלל ועיקר שנה אחר שנה, היא הביטה עליי כאילו זה עתה נחתתי מהירח, חייכה אליי את חיוכה המלא כל-טוב, שתרגומו המילולי הוא /ברוך הבא למועדון', חמלה עליי במבטה היפה ושאלה: "נו, עכשיו אתה מבין?"
האמת? אני לא מבין. אני מסוגל להבין אבל אני לא רוצה להבין. אסור לי להבין, כי אם אבין - אהיה שותף לקשר השתיקה הנמשך והולך הנכרך סביב מורים בכלל ומורות בפרט, שוחק אותן ומעכיר את האווירה סביבן, נוקע את נפשן וממאיס עליהן את המקצוע שהן מתמחות בו.
כיום, יותר מאי פעם, אני מבין את אשתי המורה (וגאה בה עד בלי די) על הבחירה המושכלת, המתבקשת, והאמיצה שלה, לרכוש מקצוע נוסף תוך כדי עיסוקה השוטף בהוראה.
במאמץ ממושך, ראוי להערכה ולהוקרה, היא למדה מקצוע נוסף, לא בלתי קשור לחינוך, אשר על-פי התכנון שלה היא אמורה להרבות מדי שנה את עיסוקה בו ולצמצם את שעות ההוראה בכיתות בית-הספר.
הסיפוק שהיא מסבה לעצמה בעיסוקה במקצוע הנוסף שרכשה מפצה על עגמת הנפש שגורמת לה ההוראה.
יש מורות רבות שלא עשו את השינוי המבורך הזה בחייהן המקצועיים והן משוועות לפרישה מוקדמת.
מורות רבות, אשר שכרן הזעום מקומם ומכעיס כשלעצמו, הופכות ל'קבוצת סיכון'. מתוסכלות, נכאות-רוח, שחוקות, סחוטות מכל מיץ וליח, הן מקללות את היום שבו בחרו להיות מורות בישראל.
אוי ואבוי למקצוע ההוראה, אשר במהותו ובתמציתו הוא מן המקצועות האנושיים והיפים ביותר שקיימים בחברה, אם וכאשר רבים-רבות מן העוסקים בו חשים עצמם אומללים בעבודתם בעיקר בגלל הגורמים הסביבתיים ההופכים אותה למוקצה מחמת רתיעה, סלידה ומיאוס.
ערב פתיחתה של שנת הלימודים תשס"ד אני מאחל לילדים שלי שילמדו בכיתות, שבהן ילמדו מורים ומורות שעדיין לא פגע בהם החץ הרעיל של השחיקה והייאוש והם עדיין חדורים אמונה ותקווה בייעודו האמיתי של מקצועם: להכין ולהכשיר ילדים לקראת החיים שנכונו ונועדו להם.
לאשתי, המורה המעולה, אני מאחל שמשהו טוב בכל זאת יקרה לה במהלך שנת הלימודים - משהו קטן טוב שישיב לה את הטעם המהותי והאמיתי של העיסוק בהוראה; את הטריות והרעננות, כבראשונה.
שלום כיתה א'.
