כולם זועקים מרה על זוועת "האח הגדול", ואפילו הגדילו
להשוות בינה לבין הבחירות המוקדמות. ולצערי, אני נזקק שוב לחוק ההלימה הראשון שלי – "לכל מכסה יש פח זבל". הלקח העיקרי מלימודיי היה שציבור/אדם נשפטים בצפייתם: הגידו לי במה אתם צופים, ואוכל לשפוט את רמתכם.
כפי שקבע מרשל מקלוהן הידוע, כולנו נהפכים למה שאנו רואים על מסכי הטלוויזיה שלנו. כלומר, אם באמת מיליונים – ארבעים אחוזים מתושבי המדינה – צפו ב"אח הגדול" והשתתפו בתוכנית (או בשלב השיפוט-גמר), זה אישוש מדהים לחוק שלי. אם ננכה מזה את החרדים ואת הערבים, שאינם דוברים עברית – זה המון!
כבר ברומא ידעו השליטים כי ההמון רוצה לחם ושעשועים, וייתן תמורתם שקט. השיטה הועתקה לחיינו למרות כל אלפי השנים שחלפו. מאז שוכללה השיטה, וכיום שועתקה אל הטלוויזיה. ברבע האחרון של המאה הקודמת, שום דבר לא היה יכול להתקיים בארצנו ביום חמישי בערב, כשמכבי תל אביב שיחקה. אנשים דחו פגישות, ושומר נפשו נמנע מלארגן פעילות ציבורית לאותם הערבים. כיום ירדה מכבי תל אביב מגדולתה לטובת איזה שעשועון לא-משעשע, שלוכד את תשומת-לב העם היושב בציון.
גילוי נאות: לא ראיתי את "האח הגדול", ואלמלא טרחו כמה מילדיי ומידידיי להאיר את עיניי הטרוטות, לא הייתי מודע לתופעה עד שהפכה לנושא לדיון ציבורי.
עגלה ריקה קומץ קוראיי הנאמנים ומוקירי זכרי יודעים, שאין לי יותר מדי הערכה לתרבות הישראלית. אני חסיד הגישה הקוראת ליצירה הישראלית "עגלה ריקה". עכשיו התמלאה העגלה ב"אח הגדול". כלומר, אין ריק (ואקום), והרפש מציף כל חלקה פנויה. אחרי שישים שנה, קשה להתפעל מהישגי המדינה – בחינוך, במדע, בתרבות, בספרות, במחקר, בתקשורת, בספורט ואפילו בביטחון. ואני מניח, שזליגת המוחות תחריף את המצב עוד יותר – למרות המשבר הכלכלי בארצות-הברית. כבר כעת טובי המדענים הישראלים נמצאים בגולה, וכל שנה מצטרפים אליהם פרחי מדע, הידועים באקדמיה כפוסט-דוקטורנטים. בסופו של דבר, למרות כל תשדירי השירות (הידועים בשם, "כתבות יומן") למשרד הקליטה, תישאר ישראל מדינת עולם שלישי, שרק מעט (תוכניות ריאליטי) יחברה לאירופה ולאמריקה – כמו זימבאבווה עם שאיפה להיות הודו (לפחות, בפער החברתי-כלכלי אנחנו כבר יכולים להידמות אליה).
זה נובע גם מתכנון לקוי ושחצני של משרד האוצר, שהביא לנו את משבר המים, את הרס החינוך, את הרס הרפואה הציבורית, את הרס האקדמיה וההשכלה הגבוהה ועוד כמה דברים נחמדים, שמנמיכים עוד את רמת המדינה.
עד כמה אפשר לרדת? כשנגיע לשפל המדרגה נמצא שם גרם מדרגות, המוליך מטה.
הצפרדע שבישלה עצמה לדעת זאב גלילי, ידידי ומורי, הביא בטורו,
היגיון בשיגעון, משל נהדר מפי אוריאל, נכדו, על הצפרדע שבישלה עצמה לדעת:
"קראתי באיזה מקום על ניסוי שנעשה בצפרדע. תחילה הטילו אותה לסיר מים רותחים וזו חשה מיד בסכנה וזינקה החוצה ובכך הצילה את חייה. אחר כך שינו את תנאי הניסוי. הניחו את הצפרדע בתוך סיר ובו מים פושרים והיא נהנתה להשתכשך בהם. החוקרים הגדילו בהדרגה את הטמפרטורה של המים, בכל פעם במעלה אחת. הצפרדע לא חשה בסכנה המתקרבת והמשיכה להשתכשך. וכאשר הגיעו המים לרתיחה כבר הייתה הצפרדע מבושלת, ולא ידעה כלל שכך הסתיימו חייה". והוסיף גלילי: "'מתוך התבוננות בצופי טלוויזיה', אמר נכדי, 'באתי למסקנה, שהם דומים לאותה הצפרדע. צופים בשטויות המטמטמות את מוחם, והם מתים בהדרגה מוות רוחני'".
גלילי ציטט את ניל פוסטמן, שצפה בספרו 'בידור עד מוות' (1985), שבידור יכבוש הכל. בסופו של דבר נקבל גם מנהיגות שנוצרה על-ידי הטלוויזיה – כפי שחזה יז'י קושינסקי בספרו הנהדר 'להיות שם' (שהפך בשנת 1979 לסרט בכיכובו של פיטר סלרס הזכור לטוב). צ'ונסי הגנן נבחר להיות סגן נשיא ארצות-הברית מבלי שאמר דבר, אלא מפני שליהג כמה דברים ששמע בטלוויזיה וערבבם במושגים מתחום הגננות. ואל תשאלוני מי הצ'ונסי הישראלי. יותר מדי מתחרים על הכתר ...
כותב גלילי: "שנים רבות, כותב פוסטמן בספרו, חששנו מפני שנת 1984, מפני תחזיתו האימתנית של ג'ורג' אורוול על עולם טוטליטארי. שנת 1984 הגיעה וחלפה, ומאומה לא קרה. החירות שרירה וקיימת בכל המדינות הדמוקרטיות.
"החרדה מפני תחזיתו של ג'ורג' אורוול השכיחה מאתנו תחזית אימתנית אחרת. זו של הסופר האלדוס האקסלי, בספרו, 'עולם חדש אמיץ'. בספר הזה חזה המספר האנגלי חברה שבה בני-האדם מיוצרים במבחנות, תפקידם ומעמדם נקבעים מראש, והם מונעים ונשלטים בעיקר על-ידי מערכות תענוג, שמספק להם השלטון.
"אורוול, אומר פוסטמן, הזהיר מפני דיכוי האדם באמצעות 'האח הגדול'. האקסלי צפה חברה הנשלטת על-ידי טכנולוגיה, השוללת מבני האדם את יכולת החשיבה; טכנולוגיה הגורמת לכך שהאזרח יאהב את השלטון המדכא.
"אורוול צפה שלטון שיאסור קריאת ספרים. האקסלי צפה שלטון שיגרום לכך שלא יהיה צריך לאסור קריאת ספרים, כי איש לא יהיה מעוניין לקרוא בהם. אורוול צפה שלטון שיסתיר מאתנו את האינפורמציה. האקסלי צפה שנוּצף בכמות כזו של אינפורמציה שלא יהיה לנו עניין בשום אינפורמציה. אורוול חשש, שהאמת תוסתר מאתנו. האקסלי חזה מצב, שהאמת תשקע בים של חוסר רלוונטיות. אורוול חשש, שנהפוך לתרבות כבולה. האקסלי חזה, שנהיה חברה כאילו משוחררת, השקועה בשטויות. אורוול חזה שלטון, השולט באמצעות מכות מכאיבות. האקסלי חזה חברה, הנשלטת באמצעות מכות עונג. אורוול חשש, שמה שאנחנו שונאים יהרוג אותנו. האקסלי חשש, שמה שיהרוג אותנו הם דברים שאנחנו אוהבים".
אנחנו מבדרים את עצמנו למוות, כמו הצפרדע במשלו של אוריאל.
הטלוויזיה הנה מכשיר חשוב, המביא לא רק בידור. כיום חושבים הוגים בתחום התקשורת, כי הבידור (entertainment) משתלט על הפונקציות המידע (information) של התקשורת. כך נוצרה מהות חדשה ומגעילה – infotainment – המשתלטת גם על החדשות. כל זה על-מנת להשיג עוד צופים בכל מחיר. כלומר, ירידה אל המכנה המשותף העוד-יותר-נמוך.
בסרטו, 'רשת שידור' (1976) חזה סידני לומט את מכת הרייטינג בטלוויזיה ואת תחלואתה ב-infotainment. ראשי רשת השידור הדמיונית שלו החליטו להכניס לחדשות מגדת עתידות, שדר שאיבד את שפיותו ועוד כמה גימיקים, שיערבו לחכו של הצופה. ואכן, זה הצליח מאוד, ומילא את ארנקיהם בהון תועפות. הם הגדילו בכך ששכרו קבוצת טרוריסטים, כדי ליצור עמם קו-פרודוקציה של חדשות ושל טרור. לבסוף, כשהשדר מתחיל לאבד רייטינג, שוכרת אותם הנהלת רשת השידור לחסל בשידור חי את השדר, שרייטינגו נמוג. והא הפך, לפיכך, האיש הראשון בהיסטוריה ששילם בחייו על אבדן רייטינג.
סרט מדהים, שערכו החיזויי עדיין תקף, כי הסרט מתאר נכונה, לטעמי, את יחסי הון-שלטון-עיתון, ואינו עושה הנחות לאף אחד.
הפתרון: שידור ציבורי האם זו גזירת גורל – דטרמיניזם היסטורי-טכנולוגי?
כדי להילחם בתופעה, צריכים להשקיע בתקשורת – אך התחום נראה בתמונה עולמית כתחום שאינו מניב רווחים. כלומר, ערוצי הטלוויזיה ימשיכו להילחם עד טיפת שכלנו האחרונה על עוד טיפת רייטינג, ויגישו לנו עוד מקוקטייל הרפש המוכר. בניגוד לפראזות, המופצות, אך מעט יכול הרגולאטור לעשות נגד זה, כיוון שאין ביכולתו להשפיע יותר מדי על הנעשה בלוח השידורים.
אם כך, יש עוד שני ערוצים:
חרם צרכנים – אפיק בלתי רציני, כיוון ששידורי הטלוויזיה נארזים במתכונת שמעודדת את צריכתם, למרות צריחותיהם של אניני-הטעם. לפיכך, אף אחד לא יצליח למנוע ישראלים מלצפות גם בעונה החמש-עשרה של "האח הגדול"; ואני מבטיחכם, שהיא תשבור הרבה שיאי גועל שחשבנו שהם עשויים מיציקת בטון מזוין.
שידור ציבורי – כיוון שהוא ניזון מאגרה, יכול – תחת הנהגה ישרה – לייצר טלוויזיה אחרת, שלא תהיה מוכוונת-רייטינג. זה עובד די יפה בבריטניה (BBC) ובארצות-הברית (NPR) – למרות שיש הבדל מהותי בין שתי השיטות.
אלא שהבעיה אצלנו, כמו בכל תחום, פוליטיזציה של השידור הציבורי – כלומר, של הניהול – המוליכה אותו מטה-מטה. למרות שהוא ניזון מהאגרה, גם השידור הציבורי אצלנו מוטה-רייטינג, ובלוח המשדרים יש הרבה תוכניות שמקומן אינו בשידור הציבורי. ואיני מתייחס לפוליטיזציה של השידור ושל השדרנים – כי זו מכה גם בערוצים המסחריים.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
