מי כאן המפגר באמת?

בשבת האחרונה התארחו ביישוב שבו אני גר מתנדבי ארגון קו לחיים יחד עם הנערים שבהם הם מטפלים, נערים ונערות הסובלים משיתוק מוחין ברמה כזו או אחרת. ביום שישי בצהרים הם נחתו בחצר בית הכנסת, עשרות אנשים - חלקם הולכים על רגליהם וחלקם נדחפים בכסאות גלגלים מסוגים שונים. כל זוג שכזה, מטפל ומטופל התארח אצל משפחה אחרת ביישוב וכולם יחד התכוננו להתפלל במניין המרכזי.

לקראת קבלת השבת הורגשה תכונה ערה של אנשים שנעו לכיוון המניין המרכזי, גם אנשים שרגילים להתפלל במקומות אחרים. שאלתי אחד מהם, מעמודי התווך של אחד המניינים האחרים, מדוע הוא לא מתפלל במקום הקבוע שלו והוא השיב לי: "אני לוקח את הילדים שיתפסו קצת פרופורציה".

כן. לעמוד בתפילה ליד נער שמנמן עם שיניים מחודדות וחיוך מאוזן לאוזן ולשמוע ממנו "מה קורה, גבר" תוך כדי שהוא חנוט בתוך כסא גלגלים ובתוך גוף שבגד בו מלכתחילה, יכול לתת לך קצת פרופורציה על מה שאתה מגדיר כבעיות בחיים.

כשנעמדתי להתפלל תפילת מנחה פתאום חשתי אצבעות ארוכות וקרות שנוגעות לי ברגליים. לשבריר שנייה נבהלתי אבל כשהבנתי שפשוט נעמדתי ליד אחד מכסאות הגלגלים של הנערים והושטתי את ידי אחורה. במשך כל הדקות שלאחר מכן היה מי שליטף לי את היד - כמו ביקש את קרבתי וקרבת כל אדם אחר.

אנחנו שוכחים פעמים רבות את הנס הגדול שקורה לנו בכל בוקר, שאנחנו מצליחים לקום מן המיטה, להתלבש לבד, לצאת לעבודה ולהיות מועילים לנו ולאחרים. זה לא דבר של מה בכך ולא דבר מובן מאליו בכלל. תשאלו את כל מי שפתאום נפל למשכב או גילה שהוא חולה במחלה קשה - הוא כבר יגיד לכם דבר אחד או שניים על התחושה של בגידת הגוף.

התחושה הזאת של תפיסת הפרופורציה לא הייתה רק אישית שלי. מזמן כבר לא ראיתי את האנשים שמתפללים איתי יחד מתרגשים כל כך בתפילה. פתאום כל אחד באמת ובתמים נעמד מול הבורא באיזה מין חשבון נפש של אמצע החיים. כך לפחות הייתה התחושה שלי.

שיא נוסף של השבת הזאת היה כאשר בבוקר השבת העלו לתורה אחד מן הילדים המשותקים של קו לחיים. אז נכון, באופן עקרוני מבחינת ההלכה, מי שעולה לתורה צריך לקרוא את הפסוקים יחד עם בעל הקורא וזה לא היה שם, אבל איש לא פצה פה כששמע את אותו נער על כסא גלגלים מברך את הברכות בקול שבור ומעוות. אני אישית נדחקתי לאחת הפינות והרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן.

"על מה חרבה ירושלים? על שלא ברכו בתורה תחילה", כך אומרת הגמרא. והנה, אדם שלא רק ירושלים שלו חרבה אלא כל הגוף שלו. כל מה שנשאר לו זה הנפש והנשמה שלו שרוצות לשמוח, רוצות לפעול, רוצות לברך. אז מה נגיד אנחנו, שיש לנו אפשרות ורק שטף החיים משכיח מאיתנו את הדברים החשובים באמת? במובן הזה, אנחנו באמת המשותקים והמפגרים אחריהם. אין על כך שום ספק.