ימין ושמאל, זה זמן פעולה למען העם

ככל שהדברים נראים עתה, שולחים ראשי קדימה והעבודה את ישראל לאקספרימנט פטלי. ממשלה צרה אינה בשורה מכל מקום, אך גם אינה בהכרח אסון. אבל ממשלה כפי שהיא מסתמנת, אינה יכולה אלא לעורר חרדה. מי שער לכך יותר מכל אדם הוא בנימין נתניהו. 65 מנדטים זה 66 כניעות בלתי נמנעות לאג'נדות כלכליות דתיות, לאומניות, פרסונליות, שישראל אינה צריכה וגם אינה יכולה לעמוד בהן. נתניהו ודאי רוצה להיות טוב ליהודים. הוא לא יוכל. כדי לשמור על כל כפתורי גלימתו הוא יאלץ לתת לשס מה שהיא תובעת בקצבאות, שאם לא ייתן, הלכו עשרה כפתורים והגלימה צונחת ומשאירה את האיש ערום ועריה. אם יאמר בקול, אפילו בנוסח מינימליסטי ומוסווה, כי אי אפשר אלא לכבד התחייבויות שהממשלה שקדמה לו נתנה לקהילה הבינלאומית, יינתקו כפתורים נוספים או אחרים בקול פצפוץ רעשני מן החוטים בהם הם תפורים, ובבית הלבן ובבריסל ובמוסקבה לא יהיה מי שייתן סמיכה על כתפיו החשופות והשמוטות של ראש ממשלתנו.

עיניו של ביבי בראשו. אין לו ספק בכך. אבל מכריחים אותו. ב'אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי' הידוע מימים ימימה, הוא יאלץ לתת לליברמן את רוב מבוקשו ולישי כמעט מלוא תאוותו, ולציונות הכתומה את מיטב חלומותיה, ולחרדים האשכנזים את המינימום פלוס של שולחנה הערוך ולאחר שייתן כמי שכפאו שד - הוא ייפול, ייפול בבית וייפול בעולם, ואנחנו כולנו, עם ציפי ועם ברק נימוט איתו, לא בטוח כמובן, אבל כמעט בטוח, לא בלתי נמנע, אבל באיזה מחיר, באיזה מחיר. אקספרימנט!

המעקב אחר מפגן היגיון ההישרדות של הגברת לבני ושל ראשי מפלגת העבודה הוא מעקב אחר רציונל של עב"מים. אין ספק כי מפלגת העבודה, אילו הייתה אחת ממפלגות כוכב לכת החג במרחב בו אין לא כורים באירן ולא חמאס בעזה ולא חיזבאללה בלבנון, הייתה צריכה ללכת לאופוזיציה כדי לכפר שם על כל החטאים שחטאה, אבל מי ייתן לה להשתקם בכוכב הלכת המסוחרר שלנו. מי יסלח לה. הלא יאמרו עליה כי כפי שהיא שמה הכל על 'שלטון ויהי מה' היא שמה עתה הכל על 'שיקום ויהי מה' ובשל הראייה המאוחרת הזאת לא שיתפה עצמה באחריות לאומית לטובתה של המדינה? איפה ההיגיון מבחינתה שלה? אחות קטנה ליד אחותה האופוזיציונית הגדולה, קדימה, אין לה, לא יכול שיהיה לה שום דבר שיגביר חינה ויופיה בעיני הבוחר של מחר.

קדימה, המפלגה שנשבתה בקסמו של המנדט האחד העודף על המנדטים של הליכוד כי 28 זה כ"ח בעברית, אינה יכולה להקים ממשלה. אין לה כח. יש לה דרך. היא הולכת לאופוזיציה. למה? כדי להוכיח שנתניהו לא יצלח? כדי לומר באצילות מדומיינת כי אם ייכשל במה שיכול להכשיל את ישראל בגדול היא לא תהסס לקום כארי ולהציל את העם בהצטרפות חירום לממשלת הליכוד? זה משכנע? את מי? את מי שיעמוד מול הקלפי בעתיד הקרוב ויעשה חשבון עם מי שכפה עליו שוב בחירות אחרי שברי קדנציות מרוסקות? זה לטובתה? זה לטובת המפוטר בפוטנציה הרוצה יד אמינה על הגה השלטון למשך זמן סביר כדי שעתידו לא יטולטל בין מרכז למרכז, בין סיעה לסיעה, בין קלפי לנשיא? זה לטובת המושקעים הגדולים והקטנים השוקעים בחובות ובמשכנתאות ובעצירת הלוואות ובשאר מיני ביצות שאי אפשר לייבש אותן אלא אם כן סותמים בכוח של רוב יציב ואיתן את כל הנקבים נקבים חלולים חלולים שהאינטרסים הסקטורלים עושים בצנרת התקציב הלאומי? זה היגיון יסודי, אולי תיכוני, בוודאי לא בוגר וגזור על-פי הצרכים התובעניים של הארץ הזאת האחת שלנו היום.

תנו לנו צ'אנס. היו דמוקרטים, תנו לנו לדבר, והקשיבו. אנחנו לא רוצים בכם כך. לא בימין ולא בשמאל. הלוואי שתהיו כולכם משוקמים עד צוואר, אבל עכשיו, למען השם, שקמו אותנו. לא נהגנו מי יודע מה בחוכמה כשכך חילקנו ביניכם את הקולות שלנו בבחירות האחרונות, אבל זה כבר קרה. מצטערים, אבל זה מעוות שיוכל לתקון. אם תתכנסו סביב להיגיון של האינטרס הכלל-ישראלי. אם תבואו, ראשיכם אישית, לפונדק אחד ותחליטו לקבור קרדומות שזו לא העת להשחיז אותם ותכריעו להקים ממשלה רחבה שתמשול עד יעבור הזעם הביטחוני הכלכלי המדיני והשלטוני, או אז גם תשתקמו, תשתקמו בפנים. בחוץ אין לכם ולא לנו סיכוי.