הֶלֶם המראות
פרשת כי תישא עוסקת במגוון נושאים, וביניהם מחצית השקל, המשכן, שבת ומועדים, י"ג מידות הרחמים של ה' ועוד אך במרכזה, חטא העגל – הסגידה לעגל הזהב. השאלה היא כיצד נפלו ישראל מאיגרא רמה של מעמד הר סיני לבירא עמיקתא של עבודה זרה, והיכן ההשפעה המרוממת של התגלות ה' בניסי מצרים וים סוף, אשר בו נאמר כי 'ראתה שפחה על הים, מה שלא ראו נביאים'. התשובה דומני נעוצה בסיפא של השאלה.
מֵעֵבֶר להשפעתם השלילית של ה'ערב רב' – אותם גרים שהסתפחו לישראל למען טובות הנאה – נראה שהסיבה היא הֶלֶם המעמד של ההתגלות האלוקית, והמעבר ממנה ל'חיי שיגרה'. ממ"ט שערי טומאה במצרים (הדרגה הרוחנית הנמוכה ביותר) ספגו ישראל בזה אחר זה מראות אלוקים, ברצף הניסים הסדרתיים, ששיאם במתן תורה. הם זינקו באחת אל הצמרת הרוחנית, ללא כל דרגות ביניים בסולם הקדושה. אפילו במישור הפיסי מציין רמב"ם את הצורך בהדרגתיות במעבר מחושך לאור, על אחת כמה וכמה שהיא דרושה במישור הרוחני. למעלה מזו, ההתגלות הייתה פסיבית, מבלי שהעם נטל בה חלק מעשי. הייתה זו השפעה פוסט פסיכולוגית של המראות שלא זכו לעיבוד פנימי ונפשי או מעשי.
המתכוֹן המנצח
נראה לי כי זו גם התשובה לשאלה אחרת המתעוררת בפרשה, מדוע נקטעו פרשות המשכן, המהוות את חלקו השני של ספר שמות, על-ידי פרשה זו. לא לשווא מיקומה של פרשת כי תישא הוא בין ציווי בניית המשכן וכליו לעשייתם, בין הפקודה – פרשות תרומה ותצווה, העוסקות בהוראות הבנייה – לפרשות ויקהל ופקודי העוסקות בביצוע בניין המשכן ותכולתו. תיקון חטא העגל הוא בעשיית המשכן, ככלי להשראת השכינה. הבנייה האקטיבית לצד יצירת כלי קיבול להכלת ההתגלות האלוקית היא המתכון המנצח ליציבות רוחנית.
יתרה מכך, בהתאם לתפיסה הברסלבית - הנפילה היא חלק בלתי נפרד מהתיקון. ההתנסות השלילית בחטא מביאה, בדרך של ניסוי וטעייה, להסתייגות ממנו, ומתוך הכרת הרע מובילה לשינוי הדרך ולהתעלות נפשית. הכרת החיוב נובעת בין היתר מהכרת השלילה. החושך, המחלות, העבדות והעוני, מייקרים בהתאמה את ערכם המוחשי של האור, הבריאות, החירות והעושר. הוא הדין למישור הרוחני. כיצד מגיעים ל'עשה טוב'? על-ידי 'סור מרע'. אולי גם זהו פירוש הפסוק "שבע יפול צדיק וקם". הצדיק קם, וזוכה למדרגתו הגבוהה, דרך נפילותיו הרבות. הוא משמש אפוא מודל להתקדמות רוחנית במידות ובהלכה.
הוא הדין בחטא העגל. החוויה השלילית של החטא הולידה מתוך התנסות את ההכרה בערך המצוות, וסללה אפוא את הדרך לקבלת הלוחות השניים של עשרת הדיברות במדרגה אישית ומעשית גבוהה יותר מאשר לפני החטא בחיי היום- ום, אחרי הנפילה הגדולה מהנסיקה הרוחנית במעמד הר סיני. שני המרכיבים - הרתיעה מהחטא בעקבות חטא העגל, והביטוי המוחשי לעבודת ה' במשכן - הם הערובה להתמדה במצוות ולעקביות בדרך התורה מתוך הזדהות פנימית וחוויה מנטלית עמוקה. קבלת המצוות כמכשיר לעיצוב האישיות.
גאוות יחידה
שם הפרשה "כי תישא" אינו מקרי, והוא בעל משמעות סמלית מיוחדת. לא נֶאמר 'כי תפקוד'. מֵעֵבֶר למיפקד אוכלוסין רגיל מדובר בגאוות יחידה יהודית. "כי תישא את ראש בני ישראל". המצוות הן הלוגו של עם ישראל, הזוקפות את ראשו ומרוממות אותו. החל ממצוות צדקה, מחצית השקל, ועד לשבת ומועדים המצוות הן כלי לזקיפת קומתו הלאומית של העם היהודי. בדומה לתרומה, מעבר לתרומה כספית מדובר בעליית מדרגה אישית ובהתרוממות נפשית של הנותן. כך גם לגבי מחצית השקל והמצוות בכלל.
ניתן להצביע על ערכים מוספים ומשמעויות אחרות הגלומים במחצית השקל. הייתה זו מגבית אחידה "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", שמטרתה לשקף שוויון חברתי. המחצית גם מלמדת שאדם יראה את עצמו תמיד במדרגה בינונית, לא נמוכה מדי, משום שתדמית עצמית שלילית עלולה לגרום לייאוש ולחוסר נכונות להתקדם, ולא גבוהה מדי למניעת גאווה ולשאיפה תמיד אל השלמות. מתוך ראיית חצי הכוס המלאה יש לשאוף להתקדם הלאה, לעֵבר המחצית השנייה.
אך המחצית מרמזת גם כי השלימות מושגת לא רק על-ידי עזרה לזולת אלא גם בעזרת הזולת, דהיינו האחדות והעזרה ההדדית במישור הפיזי, החברתי, הנפשי והרוחני כאחד.
חוק סוציאלי
השוויון החברתי, כפי שכבר הצבעתי בפרשת משפטים, מושג גם באמצעות מצוות אחרות דוגמת השמיטה, היובל ואף השבת. למרות שהשבת היא בראש ובראשונה מצווה שבין אדם למקום, אי אפשר להתעלם מערך השוויון הנלווה לה, בעצם העובדה שהעשיר כמו העני שובת מכל עבודה. מעֵבר למשמעות דתית - חוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר על פתיחת עסקים בשבת, הוא חוק סוציאלי מובהק. המטרה היא שבעלי חנויות לא ימשכו קונים בשבת, וירוויחו יותר על חשבון אלו שעסקיהם סגורים. היא גם מגבשת ומלכדת את התא המשפחתי סביב שולחן השבת.
מעֵבר לכך השבת מביאה לאמונה בה' ולא בעולם החומר, ומונעת את תופעת ה'וורקוכוהוליזם' (ההתמכרות לעבודה). כבר הוּכח לא פעם, כי שומרי השבת לא רק שאינם מפסידים את כספם, אלא אף מרוויחים מבחינה פיננסית. המנוחה הפיסית והנפשית בשבת מביאה לייעול העבודה במשך כל השבוע.
טעם של עוד
השבת נזכרת בפרשה פעמיים. פעם אחת באריכות בהקשר למלאכת המשכן, לומר שזו אינה דוחקת את השבת. מלאכות המשכן הן אכן המקור לל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת.
ראוי לציין כי בשבת אסורה המלאכה אך לא העבודה. האיסור אינו נמדד במידת המאמץ הפיזי, אלא ביצירה. כך למשל, מותר לגרור ארון כבד, אך אסור ליצור אש בדרך מכנית או אלקטרונית. מכאן איסור הדלקת חשמל, הדלקת טלוויזיה (למרות שמדובר בלחיצה על מתג או על כפתור בלבד) והתנעת רכב. הסיבה לאיסור יצירה פיסית בשבת היא עקרונית – הזדהות עם הבורא ששבת ממלאכת בריאת העולם בשבת.
ההקשר השני לאיזכור השבת בפרשה הוא עונתי בסוגיית המועדים. "בחריש ובקציר תשבות". למרות הידיים עמוסות המלאכה בעונת החריש והקציר, בפרט בעידן החקלאי של אבותינו, ועד היום, בין פסח לשבועות, חל איסור על עשיית המלאכות בשבת.
אולם פרשתנו מדגישה פעמיים כי השבת היא אות בין ישראל לה'. מֵעֵין שילוט חוצות, המכריז על יהדותנו. אכן, החפץ חיים ממשיל את השבת לשלט בחנות. כל עוד השלט מתנוסס על החנות, גם אם היא סגורה, ואפילו לפרק זמן ארוך, הרי סימן שהחנות עדיין קיימת. כשהיא מפסיקה לפעול, השלט המוּסָר מכריז על הפסקת קיומה. כך השבת מעידה על יהדותנו ועל ברית התורה בינינו לבורא. המדיטציה היהודית המושגת בשבת באמצעות המנוחה הפיסית ממלאכה, וקידושה בתפילות, בסעודות, דברי תורה וזמירות – הופכת את המצווה לחוויה מיוחדת במינה, אשר בה באה לידי ביטוי הנשמה היתרה. אפילו טעמי המאכלים טעימים יותר בשבת, מה שזכה לכינוי "תבלין של שבת". אין ספק, השבת משאירה טעם של עוד, ומחזקת את הזיקה הרגשית לשאר המצוות.
