|
|
ראשית - הנחל רפורמות בתפקוד המערכת. יעקב נאמן [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| אתה יודע פרק או שניים בניהול מו"מ, ובוודאי תמצא את הדרך לעשות זאת. אם מותר להציע משהו: אל תיכנס לעימותים מיותרים, אל תתנהג כמו פיל בחנות חרסינה - אבל אל תתן לשופטים זכות וטו. הריבון הוא העם הבוחר את הכנסת, וזו מקימה את הממשלה. עם כל הכבוד הראוי לשופטים, הם נבחרים בידי הנבחרים; הם אינם השליטים | |
|
|
|
|
לפרופ' נאמן שלום.
באחת מפגישותינו במשרדך, ראיתי מאחורי כסאך תלמוד בבלי גדול ומפואר. סיפרת לי כיצד ראית במקרה ברחוב סמוך אדם העומד וזורק לאשפה את כרכי התלמוד, הבחנת בכך שמדובר בהוצאה נדירה וקנית אותם מידו. וכך גם הצלת ספרי קודש מסיום דרכם במזבלה, וגם זכית באוצר.
מדינת ישראל בכלל ומערכת המשפט שלה בפרט מצויות במצב דומה לזה של אותו ש"ס (ואין הכוונה למפלגה אלא למושג המקורי): רבים מדי אינם מבינים מה יש להם ביד, רבים מדי מוכנים לוותר בקלות על המטמון. וכמו באותו סיפור, שוב יש לך הזדמנות להציל - והפעם הרבה יותר מאשר "רק" 20-ומשהו כרכים של תלמוד.
שמירת החוק הפכה אצלנו לאופציה, לעניין של בחירה, למשהו שעושים רק מחוסר ברירה או אם זה לא מתנגש ברצונות האישיים. זה מתחיל בנהיגה על המדרכה, נמשך בהפרת חוקי הבנייה, עובר להעלמות מס ומסתיים בדיני נפשות. אם יש איום קיומי אחד אמיתי על קיומה של המדינה, זהו האיום של הפיכת ישראל למדינה פורעת חוק - ולא הסכנות החיצוניות, חמורות ככל שיהיו.
נכון, חלק משמעותי מן הבעיה נובע מחינוך לקוי, וזה באמת לא באחריותו של שר המשפטים. אבל חלק לא פחות חשוב נמצא במשרד עליו תופקד ובמערכות המשיקות לו. אתה יודע זאת היטב - מנסיונך האישי והמקצועי, מהרבה שנים בבתי המשפט ובאקדמיה, ממאות עסקות אותן ליווית.
בניגוד למה שחושבים רבים, מקור הבעיה איננו בהתערבותם של בתי המשפט בכלל, ובג"צ בפרט, בנושאים שאינם מעניינם. זאת אכן בעיה קשה, ומיד נגיד עליה כמה מילים. אך האזרח הפשוט אינו מתעניין בכך; מה שכן מעניין אותו, זה האם עוול שנגרם לו יתוקן - ובמהירות סבירה. זה יכול להיות ענישה של עבריין שפגע בו, זה יכול להיות אכיפת חוזה שהופר, זה יכול להיות ביטול שומה שהוצאה בשרירות לב.
במצב הנוכחי, כל ילד יודע שחקירה פלילית נמשכת חודשים ושנים, ושלאחר מכן נדרשות עוד כמה שנים על-מנת לקבל פסק דין בערכאה ראשונה. פסק דין חלוט עשוי להינתן אחרי חמש, שמונה, עשר ואפילו תריסר שנים; איזו משמעות יש לו? בתיקים פליליים, התמשכות ההליכים פוגעת ביכולת לנהל משפט הוגן מחד, ומהווה נימוק להקלה בעונש מאידך. בתיקים אזרחיים, לעיתים קרובות הצדדים כבר המשיכו הלאה ובלעו איכשהו את הנזק; ויש מקרים, לא בודדים, שאחד הצדדים משקיף על פסק הדין ממרומי מושבו בגן עדן.
כשר המשפטים, אתה יכול לעשות הרבה מאוד כדי לשנות זאת. צריך להגביל את משך החקירה הפלילית, גם אם המשמעות תהיה שלא כל הפרטים ילובנו עד תומם. צריך לנהל משפטים ברציפות, כל היום ומדי יום. צריך לחייב את מי שמנצל לרעה הליכי משפט בהוצאות בנות שש ואפילו שבע ספרות. צריך להפריט חלק מסמכויות ההוצאה לפועל. צריך להגביל את הצדדים בהיקף הסיכומים, ואת השופטים - בהיקף פסקי הדין. צריך לחייב את השופטים לתת פסקי דין כחוק, 30 יום לאחר הגשת הסיכומים. צריך להפעיל משמרת שנייה בבתי המשפט. את כל זה אפשר לעשות בלי להוציא אפילו אגורה אחת.
חלק מהנושאים מצריכים שיתוף פעולה עם הנהלת בתי המשפט והשופטים. אתה יודע פרק או שניים בניהול מו"מ, ובוודאי תמצא את הדרך לעשות זאת. אם מותר להציע משהו: אל תיכנס לעימותים מיותרים, אל תתנהג כמו פיל בחנות חרסינה - אבל אל תתן לשופטים זכות וטו. הריבון הוא העם הבוחר את הכנסת, וזו מקימה את הממשלה. עם כל הכבוד הראוי לשופטים, הם נבחרים בידי הנבחרים; הם אינם השליטים.
וכאן אנו מגיעים לשאלת האקטיביזם השיפוטי. זה נושא מגרה, תופס כותרות, חשוב מאוד - אבל לא הדחוף ביותר. אין ספק שבתי המשפט גלשו למחוזות שאינם מעניינם, אבל לא רק הם, אלא המערכת המשפטית כולה. אם צה"ל מפציץ בעזה רק לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי לממשלה; אם דרושה שנה של הליכים משפטיים כדי להרוס את ביתו של הרוצח מישיבת מרכז הרב - משהו כאן השתבש קשות. וכפי שאומר עמיתך, עו"ד רם כספי: התחולל כאן פוטש בו המשפטנים תפסו את השלטון.
בהחלט צריך לטפל בכך, והטיפול צריך להתחיל מבית - בייעוץ המשפטי לממשלה. היועץ המשפטי לממשלה - כשמו כן הוא: יועץ בענייני משפט. אין לו שום סמכות הכרעה, אפילו לא בעניינים משפטיים. חשוב כמובן לשמוע את דעתו, אבל היא איננה וטו. ויש גם אנומליה בכך שאותו אדם גם מייעץ לממשלה וגם תובע בשמה; פרקליט המדינה צריך להיות ראש התביעה הכללית, והיועץ המשפטי צריך לעסוק בייעוץ.
אפשר וצריך גם לטפל בהתערבויות של בג"צ בענייני מדיניות וביטחון, דת וחברה - אבל האם זה כדאי כרגע? מוטב לדחות את טיפול השורש ולהשיג את הסכמת השופטים לרפורמה אמיתית בהתנהלות בתי המשפט, כך שימלאו את תפקידם: פתרון סכסוכים ומתן פסקי דין בצורה צודקת, הוגנת, מהירה ויעילה.
מאותה סיבה, לא הייתי נכנס כרגע למלחמות עולם על מינוי השופטים, אפילו לבית המשפט העליון. שוב: הנושא חשוב מאוד, ובוודאי שהמצב הנוכחי של "חבר מביא חבר" הוא פסול. אך הוא אינו הדחוף ביותר - ואנא, אל תיגרר לטעות הנפוצה של פוליטיקאים הסבורים שהחשוב ביותר הוא בהכרח הדחוף ביותר ולהפך.
את הרפורמות בתיפקוד המערכת תוכל להנחיל במהירות, משום שכאמור חלק ניכר מהדברים מצויים באחריותך הישירה, אין צורך בתוספת תקציבים, וסביר להניח שתזכה לתמיכה ציבורית ופוליטית רחבה. אחר כך תוכל להתפנות לטיפול בצורה יסודית בנושאים שברומו של עולם: דרך מינוי השופטים, סמכויות בתי המשפט וכדומה. אבל בשלב הראשון, הצל את שלטון החוק. משימה זו מעולם לא הייתה כבדה יותר, קשה יותר וחיוניות יותר.
בהצלחה.
