השבוע אירע אסון כבד: סירה שהובילה כמה מאות מהגרים בלתי חוקיים מלוב לסיציליה טבעה במימי הים התיכון, ומרבית נוסעיה שילמו בחייהם את מחיר הניסיון לעבור אל עולם אחר, אנושי יותר, שיש בו תקווה לחיים טובים יותר. הסירה, שאמורה לשאת 70 איש בלבד, הייתה עמוסה בלמעלה מ-300, יותר מפי ארבעה מכושר הנשיאה שלה. גורלה לטבוע עם כל אשר עליה היה כמעט בטוח. אלא שהיא אינה יחידה: מדי לילה חוצות את הים התיכון עשרות סירות דומות, ועליהן אלפי מהגרים לא חוקיים בדרכם לאירופה. טביעותיהן של רבות מהן על המהגרים שעליהן, הקנתה להן את השם "סירות המוות".
מספרם הגדול של הנוסעים בכל סירה הוא פועל יוצא של תאוות הבצע של המבריחים. הם גובים אלפי דולרים מכל מהגר, המשלם את מחיר ההברחה הרבה לפני שהוא רואה את הארץ המובטחת - אירופה. רבים מן המהגרים משלמים במזומן למתווכים פיקטיביים, שכלל אינם מתכוונים להעבירם לאירופה. הם נשארים בלי כסף, אבל בחיים: גורלם טוב יותר משל אלה, המוצאים את עצמם טרף לכרישי הים התיכון, שהתרבו בשנים האחרונות במהירות, בזכות הטרף הקל המגיע אל שיניהם כמעט מדי לילה במרחב שבין צפון אפריקה - לוב, אלג'יריה ומרוקו - לבין דרום אירופה, הבלקן, איטליה, צרפת וספרד.
לפני כמה חודשים סירה דומה, שהפליגה ממרוקו לאיים האזוריים שבריבונות פורטוגל, ועליה עשרות מהגרים, לא הגיעה ליעדה בשל כשל במנוע, וכל נוסעיה התייבשו למוות. מפעיל הסירה ניצל, לאחר שהסתלק ממנה בסירת הצלה.
עבדים של עבדים
מרבית המהגרים הבלתי חוקיים הללו הם מוסלמים, המגיעים למדינות צפון אפריקה בדרכם לאירופה מכל רחבי העולם האיסלאמי: ממדינות אפריקה שמדרום לסהארה - דוגמת צ'אד, ניז'ר, ניגריה, מאלי וטנזניה, וכן ממצרים סודאן, תימן, עירק, פקיסטן, אפגניסטאן, הודו, בנגלדש, סרי-לנקה ומדינות נוספות. דרכם ארוכה ומפותלת, ובמקרים רבים היא נמשכת חודשים ארוכים, שבהם הם נאלצים ללכת ברגל מרחקים גדולים, להתחבא במשאיות, להבריח גבולות, לסבול השפלות, ניצול וחרפת רעב, כשהמוות אורב להם כמעט בכל פינה. הם נעים ללא תעודות, כדי למנוע אפשרות לזהותם ולהחזירם לארצם המקורית, שבה החיים בלתי נסבלים, ושבגללם הם יוצאים לדרך המסוכנת, שלפחות יש בה תקווה. לכן, כאשר הם מתים או נהרגים, אין אפילו דרך להודיע על כך למדינותיהם ולמשפחותיהם, והם נעלמים בתהום הנשייה. רק חבריהם, אם ישרדו, יעידו על גורלם.
מהגרים רבים - אלפים מדי שנה - מגיעים אל שתי מובלעות ספרדיות שעל אדמת מרוקו, על חוף הים התיכון: מליה וסווטה. במקרים רבים נציגי השלטונות הספרדיים מגרשים אותם אל מחוץ לגדרות (כן, יש שם גדר הפרדה...), ונציגי הרשויות המקומיות לוקחים אותם למדבר באוטובוסים, מורידים אותם באמצע שום מקום, ונוטשים אותם בשמש הקופחת למות בצמא ולהיות מאכל לעוף השמים ולחיית הארץ.
אם כבר מצליחים המהגרים להגיע אל מחוז חפצם, אירופה, מבלי שייתפסו, הם נבלעים באוכלוסיות של מהגרים קודמים והופכים לעבדים של עבדים: המהגרים הקודמים, שהצליחו לבסס לעצמם מעמד כלכלי כלשהו, מעסיקים את המהגרים החדשים בעבודה לא מוסדרת, תוך ניצול כלכלי ואישי חריף, המתאפשר כי במקרים רבים מעמדם החוקי של החדשים אינו מוסדר.
אלה הנתפסים בהגיעם לאירופה מושמים במעצר למשך מספר חודשים, שבסיומו הם מקבלים תעודות זמניות ומורשים לצאת לחפש את מזלם, וזהו בעצם מה שהם שאפו אליו. בדרך כלל הרשויות באירופה אינן נוהגות להחזיר אותם לארץ שממנה הגיעו, הן עקב היעדר תיעוד מזהה והן בשל החשש שמא יהיו חשופים לעינויים ואפילו למות אם יוחזרו לשם. ואז, לאחר שיוצאים מהגרים אלה מה"פנסיון הממשלתי", הם מצטרפים לאחיהם חסרי התעודות, המנוצלים על-ידי המהגרים הקודמים.
במקרים רבים, התיעוד הזמני מאפשר למהגר לקבל סיוע ממשלתי, בעיקר אם הוא מובטל. ומכיוון שהמהגרים בדרך כלל עובדים באורח לא מוצהר ולא מוסדר, הם עובדים בעבודות דחק ומקבלים דמי אבטלה. עד כאן הדבר נסבל, שכן עיקרו כספי. אולם כאשר ציבור מהגרים מארץ מסוימת מתרכז בשכונה או ברובע אחד ומקים מובלעת - הלשון המדוברת שם היא לשון ארץ המוצא, והתרבות, המאכלים, המוזיקה, הדת, המוסכמות החברתיות והמנגנונים המסורתיים הנהוגים בארץ המוצא שולטים בו. הם אינם נטמעים באוכלוסיית המדינה המארחת, הם אינם הופכים חלק מתרבותה, וחשים - במידה רבה של צדק - שהם חיים בשוליים הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שלה. הם אומנם היגרו אליה, אבל לא הפכו חלק ממנה. התקווה הגדולה להגר לארץ אחרת הופכת למציאות שבה ההגירה היא למעשה אל מושבה של ארץ המוצא, על כל בעיותיה: עוני, אלימות, הזנחה, ניצול ואומללות. התמכרות לסמים ולאלכוהול נפוצה במקומות אלה, למרות שהאיסלאם אוסר לצרוך אותם.
המהגרים מן הדור הראשון חשים בדרך כלל שהמדינה המארחת עשתה עימהם חסד, ולכן הם מקבלים את מצבם - עלוב ככל שיהיה - כגזירת גורל, מבלי לפתח רגשות שנאה כלפי המארחים. הדור השני גדל באווירה יותר פתוחה, ובדרך כלל לומד בבתי ספר ממשלתיים כי כל בני האדם שווים. את ההלם מקבלים בני הדור השני לאחר הלימודים, כשהם מנסים להיכנס לשוק העבודה הכללי, להקים משפחה ולגור במקום יותר מסודר ויפה, ומגלים שבני הארץ המקוריים מתייחסים אליהם במקרה הטוב כאל אזרחים סוג ב'. תחושת הקיפוח שלהם מתעצמת במהלך שנות העשרים לחייהם, בעודם רואים את חבריהם לספסל הלימודים, בני הארץ המקוריים, מתקדמים בסולם הכלכלי והחברתי, ואילו הם, בני המהגרים, נשארים בשוליים.
חינוך מחדש לתפארת העבר
המקום שבו מוצאים רבים מהם את המפלט מתסכוליהם ומאכזבותיהם הוא המסגד. שם מקבל אותם האימאם בסבר פנים יפות, מדבר אליהם בשפה שהם מכירים מן הבית ובמושגים שעליהם הם גדלו, ויודע היטב לנגן על נימי נפשותיהם המיוסרות. המסגד משמש עבורם מוסד לחינוך מחדש, שבו הם לומדים את כל מה שבית הספר הממשלתי הסתיר מהם. הם לומדים על תפארת העבר של האיסלאם, על ההלכה האיסלאמית המושלמת ועל המשפחה האיסלאמית החמה והאוהבת, ולעומתן - על הכופרים המנצלים את המוסלמים בכל דרך, על השחיתות המוסרית של החברות המערביות; על שקיעתן ברפש המתירנות; על הליברליזם הכלכלי שלהן המנצל את החלש; על חופש הדיבור הנוהג בהן, שהורס כל ערך; על המוסר הירוד; על ההתמכרות לסמים ולאלכוהול ועל הרס חיי המשפחה המאפיינים את המצב באירופה.
חלק מהצעירים חוזרים לארצות מוצאם לתקופת לימודים במדרסות ובמוסדות אחרים כדי "להתחזק" באיסלאמיותם, ושם הם נחשפים לתורת הג'יהאד נגד אותן חברות מערביות, "רקובות", שניצלו אותם וששללו מהם את כבודם. אלפי בריטים ממוצא פקיסטאני עברו "השתלמויות" כאלה, וכמה מאות מהם עברו בשנים האחרונות לעירק, כדי להילחם בכוחות הבריטיים.
חמורה עוד יותר היא העובדה שאלפים מבני אירופה - גברים ונשים - אימצו את דת האיסלאם, הפכו בדרך כלל למוסלמים קיצוניים והצטרפו לארגונים רדיקליים, דוגמת אל-קאעדה, כדי להילחם בחברת ה"אם" שלהם. כזהו ריצ'רד ריד, "מחבל הנעליים", שניסה לפוצץ מטוס באמצעות פצצה שהוסלקה באחת מנעליו, וכזהו סטיבן סמירק, צעיר גרמני שהתאסלם ובא לישראל, כדי לבצע בה פיגוע התאבדות בשליחות חיזבאללה. אישה ממוצא בלגי שהתאסלמה ביצעה לפני כשנה פיגוע התאבדות בעירק, אמריקני הצטרף לטאליבאן, ויש עוד כאלה.
הדמוגרפיה של עמי אירופה היא שלילית לעומת דמוגרפיה חיובית של המהגרים - הן בשל גלי ההגירה והן בשל שיעור הילודה הגבוה אצלם: בצרפת נולדים מדי שנה יותר ילדים מוסלמים מצרפתים, והתמורות הדמוגרפיות אינן מוגבלות לצרפת. חלק מהחוקרים סבורים, כי בעוד עשרים שנה יהיה רוב מוסלמי בחלק ממדינות אירופה, ובעוד חמישים שנה, אם העמים האירופים לא ישנו באורח רדיקלי את דפוסיהם הדמוגרפיים, יישארו אירופים רק בכמה "שמורות טבע".
הסירה שטבעה השבוע במימי הים התיכון הפנתה שוב את הזרקורים לתופעה של הגירת האיסלאם לאירופה - הן כבני אדם והן כרעיון - ואם המצב הנוכחי יימשך בהיקפו הנוכחי, תהפוך תרבות אירופה לנחלת העבר הארכיוני, וסירות המוות יהיו לא רק סירות המוות של המהגרים, אלא של אירופה כולה.
