ויכוח עתיק יומין הוא מהי תפיסתה הכלכלית-חברתית של היהדות: קפיטליסטית, סוציאליסטית או שמא סוציאל-דמוקרטית. יש שתי בעיות עיקריות בוויכוח הזה. האחת: האנכרוניזם, הבא לידי ביטוי בשימוש במונחים בני המאות ה-19 וה-20 לגבי תפיסות בנות אלפי שנים. השנייה: ראיית היהדות במשקפיים צרות של משטר חברתי/מדיני, במקום כמערכת כוללת של חיי האדם המבוססת על עקרונות של אמונה ומוסר.
מכל מקום, לאלו הטוענים שהיהדות היא "סוציאליסטית", אחת משתי הפרשות המחוברות של השבת הקרובה - "בהר" - נותנת לכאורה טיעונים רבי-עוצמה. פרשה זו עמוסה בהלכות הנראות כאילו באו להגן על החלשים שבחברה ולמנוע הצטברות הון בידי המעטים. ואלו הן:
- השמיטה, המחייבת להפקיר את כל השדות אחת לשבע שנים, כך שהבעלים אינם יכולים ליהנות מהיבולים והללו שייכים לכלל הציבור.
- היובל, בה חוזרים שדות לבעליהם הקודמים וכל העבדים יוצאים לחופשי.
- חוסר האפשרות לרכוש שדות לצמיתות והקביעה לפיה מדובר למעשה רק בהחכרת היבולים הגדלים בהם עד לשנת היובל.
- האפשרות לגאול שדה הנמכר כתוצאה ממצוקה כלכלית, באמצעות "פדיון" של שווי היבולים בשנים שנותרו עד היובל.
- האפשרות לגאול בית הנמכר בעיר מוקפת חומה במשך שנה מיום מכירתו.
- האפשרות לגאול בכל עת בתים הנמכרים בערים שאינן מוקפות חומה. אם הם אינם נגאלים, חוזרים הבתים למוכר באופן אוטומטי בשנת היובל, כך שגם כאן מדובר למעשה בשכירות ארוכת טווח.
- האפשרות הניתנת ללוויים - להם אין נחלה בארץ - לגאול בכל עת בתים שהם מוכרים לאחרים.
- האיסור להפוך את ייעוד הקרקעות הניתנות ללוויים מנחלת יתר השבטים. מה שמיועד למגורים אינו יכול להפוך לחקלאות ולהפך. כך ניתנת הגנה על מעט הנדל"ן שיש ללוויים.
- איסור להעביד עבד עברי בעבודת פרך. מדובר למעשה בשכיר לכל דבר, העובד שש שנים או עד שנת היובל בלבד.
כל המצוות הללו מרוכזות בכמה עשרות פסוקים באחת הפרשות הקצרות ביותר בתורה, ואין ספק שהן יוצרות חומת הגנה מרשימה על זכויותיו של הדל מול כוחו של העשיר. אלא שהתמונה אינה כה חד-צדדית, וזאת משתי סיבות: יש גם הגנה על הקניין הפרטי, והמניע של התורה אינו בהכרח חברתי.
הגנה לעני לצד זכויות לעשיר ברור לחלוטין, שהתורה מעניקה הגנה עצומה לחלשים שבחברה. הציוויים לסייע לעני, לגר, ליתום ולאלמנה שזורים לאורכה ולרוחבה של התורה: החל מהחובה לאפשר להם לנוח בשבת, דרך האיסור לפגוע ברגשותיהם וכלה במערכת צדקה ממלכתית משוכללת שאין כמותה אפילו בעולם המודרני.
גם נביאי ישראל הדגישו, חזור והדגש, את החובות הללו. אם נבחן את תוכחתו המפורסמת ביותר של ישעיהו, בה הוא פותח את ספרו, נגלה שאין שם כמעט שום התייחסות לעבירות החמורות שבין אדם למקום שאיפיינו את סוף ימי הבית הראשון, ובראשן עבודה זרה. ישעיהו מקדיש כמעט את כל דבריו לפגיעות בחלשים שבחברה וקובע שהדרך לגאולה היא בתיקון עוולות אלו. וניתן כמובן להביא עשרות דוגמאות נוספות.
אלא שהתורה איננה חד-צדדית. כשם שהיא מצווה שלא להפלות לרעה את העני בעומדו למשפט, כך היא מזהירה את השופט שלא להטות משפט מתוך חמלה על העני. קיימת ענישה חמורה, הן במישור שבין אדם לחברו והן במישור שבין אדם למקום, על פגיעה ברכושו של הזולת. מערכת מורכבת של דיני שומרים נועדה למנוע התרשלות מצד מי שמחזיק ברכושו של חברו. יש אפילו מגבלות על תפילה בזמן העבודה, כדי שלא לגזול מזמנו של המעסיק.
כלומר: יש "אפליה מתקנת" כלפי החלשים שבחברה, כך נאה וכך יאה, אך היא איננה בגדר אפליה מוחלטת. לעשיר יש חובטת כלפי העני, אך יש לו גם זכויות קנייניות. זוהי מערכת משוכללת של איזונים ובלמים, אשר מטבע הדברים מעניקה יותר הגנה למי שזקוק לה - אך בהחלט אינו מותירה את החזק ללא הגנה כלשהי.
כיצד, אם כן, עלינו לראות את אותה שרשרת של הלכות המופיעה בפרשתנו? אכן, יש כאן הגנה על החלש ומניעת הצטברות עושר רב מדי בידיים בודדות. התורה אינה רוצה שייווצרו פערי ענק בין מעמדות, אך מצד שני היא מכירה בכך שפערים כאלו היו ויהיו, ולו רק משום שאדם אחד מוכשר מחברו. התורה פועלת תמיד בתוך העולם הטבעי, וכשרונות-יתר הם חלק מהעולם הזה. לכן היא מפעילה את אותה מערכת איזונים ובלמים.
לדעת מיהו מקור הרכוש וההצלחה אבל השיקול העיקרי של התורה שונה לחלוטין. בסיכום דיני היובל אומרת התורה: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גֵרים ותושבים אתם עימדי". החובה להחזיר בשנת היובל כמעט את כל הנדל"ן לבעליו המקורי, מיועדת בעיקר להזכיר שהארץ שייכת לקדוש ברוך הוא. אנחנו נמצאים כאן בבחינת גרים ותושבים. גר הוא אורח בארץ בה הוא חי, תושב הוא אומנם דייר קבע אבל פחות מאזרח. כאשר ברור לנו שכל רכישת נדל"ן מוגבלת בזמן ובשימוש באותו רכוש, מתקבעת ההכרה במלכותו של ה'. וכך אומר בעל "ספר החינוך" בנמקו את מצות היובל:
"רצה ה' להודיע לעמו כי הכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפֵץ הוא [ה'] ליתנה [לאותו אדם] בתחילה, כי לו הארץ, כמו שכתוב: 'כי לי כל הארץ'. ועם מצוה זו של הספירה של ארבעים ותשע שנה, ירחיקו עצמם - שלא יגזלו קרקע חברם ולא יחמדוה בליבם, כי [ממילא] הכל שב לאשר חפץ האל שתהיה לו".
אך אם המטרה היא ללמד את האדם שהכל שייך לה', מדוע ציווי זה חל רק על נדל"ן? מדוע לא להחילו על מטלטלין, על נכסים פיננסיים ואולי אפילו על כסף מזומן? אפשר כמובן לענות בצורה טכנית: החלה גורפת של ביטול עסקות לאחר זמן, לא תאפשר לקיים חיי מסחר. חוץ מזה, קרקע עומדת בעינה ואפשר להחזיר אותה, בעוד רכוש אחר משנה צורה ואפילו נעלם לחלוטין.
אך התורה אינה עוסקת במגבלות טכניות, אלא עניין לה במסר מוסרי. ואת המסר הזה אנו מוצאים בפסוקים ידועים שאומר משה לבני ישראל ערב כניסתם לארץ. לאחר שהוא מתאר להם את טיבה של הארץ שהם עומדים לרשת, מזהיר משה: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלקיך, לבלתי שמור מצוותיו ומשפטיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום. פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ושכחת את ה' אלקיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיִל הזה" (דברים ח', י"א-י"ז).
כאשר מתיישבים בארץ וקוצרים הצלחה כלכלית, גובר החשש מפני תחושת גאווה מזויפת, העלולה להביא לנטישת ה'. כאשר יש לאדם קרקע משלו, הוא בונה עליה את ביתו, מגדל את מקנהו, קוצר את יבולו - ומרגיש שהוא על גג העולם. הקרקע היא הבסיס לכל הפעילות הכלכלית, אותה פעילות העלולה להביא לעזיבת התורה. לכן, יוצרת התורה מערכת המבטיחה שכל אדם יידע - וחשוב מכך: ירגיש - שהנדל"ן שברשותו אומנם נמצא בבעלותו המשפטית, אך איננו שלו מבחינה מוסרית-רוחנית. כך תיקבע בליבו הידיעה שעל הצלחתו חב הוא תודה למי שאמר והיה העולם.
