הנשיא האמריקני מבקר באזורנו. במדינות השכנות - כן - לא אצלנו, למרות זאת חשוב מאד לרצותו, חושבים אלה המופקדים על הביטחון ועל המדיניות במדינת היהודים, ודרך אגב להקל עליו גם את מלאכת ליקוט התשואות במדינות בהן הוא מבקר. שלא תהיה למישהו סיבה לטעון שמעשי היהודים העיבו על הביקור החשוב. ואיך עושים זאת, כיצד מסייעים לנשיא האמריקני במה שנראה כמשימת חייו - להתחבב על כולם, כולל על האויבים המוצהרים של עמו וארצו - פשוט מאוד, פותחים במבצע להריסת "המאחזים הבלתי חוקיים" בשטחים הכבושים, אלה חבלי ארץ ישראל ש"החשיבה הפרקטית" מחייבת להעבירם לריבונות פלשתינית כדי שיואילו בטובם למתן את רצחנותם ובדרך אגב גם יפסיקו להתייחס אל אמריקה כאל השטן הגדול או השטן בכלל.
כמובן, לא זה התירוץ שהושמע כהצדקה להחרבת המאחזים. התירוץ הוא שהם לא חוקיים ומדינה, כל מדינה, חייבת שישרור בה החוק. וכמובן, הקשר לביקור האמריקני באזור ולכוונה לרצות את הפלשתינים, הוא דמיוני לחלוטין. הקשר הדמיוני הזה נולד, ככל הנראה, במוחו של קונספירטור כלשהו ממחוזות המתנחלים, לא מהאזורים השפויים בעם, ותכליתו היא להצדיק ולאפשר את המשך פריעת החוק בידי אותם נערי גבעות חסרי אחריות. אבל כאמור, המדינה אינה יכולה להרשות המשך פריעת החוק. והטענות בדבר תיזמון הפעולה, לאחר ביקור ראש הממשלה בוושינגטון ובמקביל לביקור האמריקני אצל השכנים - הרי תמיד יכולים להעלות טענות נגד כל תיזמון, כי כל הזמן יש פה אירועים שמחייבים התייחסות.
נו טוב, כבר מזמן התרגלנו לעובדה שאכיפת החוק במדינת היהודים היא בררנית בכלל ובשטחים הכבושים בפרט. אנחנו כבר לא מופתעים מכך שמחריבים מאחזים "לא חוקיים" ומתעלמים לחלוטין מבנייה בלתי חוקית נרחבת ביותר של הערבים. גם התרגלנו לעובדה שהמנהיגות שלנו, בעקביות מעוררת השתאות, מקפידה לנקוט מהלכים שהיחס בינם ובין טובת העם והמדינה הוא הפוך לחלוטין. התרגלנו ועל כן, די הפסקנו להתייחס לכך בהתבוננות השבועית שלנו. השבוע אנחנו חורגים מעט מנטייתנו להתעלם, כי הביקור האמריקני עורר בנו מחשבות בדבר מרכזיותו של עמנו ומרכזיותה של ארצנו בתודעת העולם בכלל ובתודעתו של הנשיא האמריקני בפרט.
לפני כשבוע חגגנו את חג השבועות, זמן מתן תורתנו, לציון האירוע ששינה את העולם ורישומו הולך ומתעצם משנה לשנה. השבת אנו קוראים את פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, המורה לנו כי נדרשת מאתנו התעלות מתמדת. כמו האש השואפת למעלה וכאילו מנסה להנתק מן הפתילה בה היא אחוזה, כך אנו אמורים לשאוף להתעלות רוחנית-נשמתית מתמדת תוך התעלמות מהגבלות הגוף הגשמי. לא להיפרד מהגוף חלילה, אלא להכפיפו למשימתה של הנשמה, שיהפוך להיות משרת שלה. את הכוחות לביצוע המשימה הזאת קיבלנו במעמד הר סיני, שם הוטל עלינו להיות מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹש. מאז ולעולם, אנחנו העם הנבחר. אחר כך נתן לנו הבורא יתברך את הארץ שבה בחר, וכך נוצר השידוך בין עם עולם לנחלת עולם.
בפשטות, בחירה זו העניקה לנו איזו ייחודיות, איזו תווית היכר מופשטת, שלאורך ההיסטוריה היא התבטאה בצורות שונות ומשונות, בהתאם לזמן ולמקום שאליו התגלגלנו. בורא עולם ומנהיגו הוא שבחר בנו. אומנם בהסכמתנו המלאה, אבל הסכמתנו התקבלה מחוסר ברירה, כי מי היה מסוגל לראות את הגילויים במעמד הר סיני ולסרב?! כמעט תמיד היו וגם כעת יש בינינו כאלה המנסים להתנער מאותה הסכמה ומבקשים לחיות ולהיות ככל הגויים. העובדה שמעמד הבחירה בנו כעם סגולה היה במקום הפקר - במדבר, ולא במקום ישוב, בארץ ישראל שהיא הארץ שהנחיל לנו הבורא יתברך, יצרה מצב בו מובנית בנו היכולת ואף הנטייה לנדוד ולהתאקלם בכל מקום ובכל תרבות בעולם.
יכולת זו הוטבעה בנו כדי שנוכל לעשות את שליחותנו בכל מקום בעולם, להתעלות ולהעלות עמנו את העולם כולו שלב אחר שלב עד לגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש על-ידי משיח צדקנו. מצד שני - ומכיוון שלא לוקחים מיהודי את הבחירה החופשית - היכולת הזאת להתאקלם בכל מקום ולהתערות בכל תרבות בעולם, גם איפשרה ליהודים לבחור בדרך ההפוכה ר"ל, דרך הוויתור על הייחוד היהודי ואימוץ תרבויות זרות. ומכאן עד לוויתור על חלקי ארץ ישראל ופגיעה ביהודים הדבקים בה - קצרה הדרך.
אבחנה של גוי ועיוורון של יהודי
כאמור, הביקור עורר אותנו להתבונן כנ"ל. כי העובדה שהגוי הזה טורח לבקר במדינות שכנות אבל פוסח עלינו, די בה כדי לעורר שאלות נוקבות, אבל אותנו מעסיקות יותר שתי שאלות: אחת, איך נוצר מצב בו יהודים מתנדבים להעניק לגויים חלקים מהארץ שהקב"ה נתן לנו, כלומר, מהו המניע או המחדל הרעיוני שהוביל לעיוורון הזה? ושאלה שנייה, מדוע אנחנו כל הזמן על סדר היום העולמי? הרי גם הנשיא האמריקני מדבר עלינו בכל מקום אליו הוא מגיע, אין לו נושאים יותר חשובים לעסוק בהם? את הבעיות שלו בבית הוא כבר פתר? כמובן, אפשר להאריך ולהעמיק בהתבוננות הזאת וספק אם נגיע עד תכליתה בשנים שלושה מאמרים, אבל דומני כי את התשובה לשאלות אלה ניתן למצוא בפרשת השבוע שלנו. הרי לא לחינם הכל קורה בשבוע בו קוראים את פרשת בְּהַעֲלֹתְךָ.
וכדי לא להאריך יותר מדי, נביא, הרוב בתרגום חופשי, קטע מהזוהר (קנ"ב/א) לפרשת השבוע שלנו וממנו נוכל לקבל את התשובות לשאלות הנ"ל. הנה ציטוט קצר בלשון המקורית: ר"ש אמר ווי לההוא ב"נ דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מלה דעלמא, אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא, אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין. ר' שמעון אומר, אוי לאותו אדם האומר שהתורה באה לספר סיפורים בעלמא ודברים חסרי משמעות. שאם כך, אנחנו יכולים לכתוב תורה מעניינת יותר... אם היא באה להראות לנו ענייני העולם הזה, אפילו אותם ספרי פילוסופיה המצויים בשוק, יש בהם רעיונות נעלים יותר, נלך אחריהם ונעשה אותם תורה... אלא כל דברי התורה הם רעיונות נעלים וסודות עמוקים.
וכעת הוא מסביר בעזרת משלים כיצד צריכים להתייחס נכון אל התורה: העולם העליון והעולם התחתון, נבראו לפי אותם כללים. כתוב (תהלים קד): עושה מלאכיו רוחות, אבל כאשר המלאך יורד בשליחות לעולם התחתון, הוא מתחפש לבן אדם ומתלבש כמוהו, שכן אחרת לא יוכל לפעול כאן והעולם לא יוכל לסבול את נוכחותו כאן. ואם בנבראים (המלאכים) כך, כל שכן בתורה שבה ברא הקב"ה את המלאכים והעולמות כולם, וכל הבריאה מתקיימת אך ורק באמצעות התורה, כל שכן שכאשר ירדה ונתגלתה בעולם - שזה יהיה באמצעות לבושים. שאם לא הייתה מתלבשת בלבושים, אין העולם יכול לסבול את אורה הגדול.
מכאן נבין שסיפורי התורה הם רק לבושים לתורה עצמה שהיא עמוקה מאוד. על זה ביקש דוד המלך (שם קי"ט): גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך - שאצליח לזהות את המסתתר מאחורי הלבושים של התורה. יש כאלה הרואים אדם לבוש יפה וזה מספיק להם, שוכחים שהחשוב הוא הגוף של אותו אדם ולא לבושיו. והגוף, חשיבותו לא בו עצמו אלא בנשמה שבתוכו. באותה סגנון, לתורה יש גוף, 'גופי תורה' שהם המצוות המעשיות והגוף הזה מלובש בסיפורים מענייני העולם הזה. הטפשים מתייחסים ללבוש ולא רואים מעבר לו. המצוות - זה חלק מהסיפור, נחמד אבל לא מחייב. יותר חכמים, מתייחסים כבר למה שמתחת ללבושים, לגוף התורה, והם מקפידים על קיום מצוותיה.
עוד יותר חכמים, אלה עבדי המלך שקיבלו וממשיכים לקבל את התורה מהר סיני; אלה חותרים להתחבר עם נשמת התורה, זו המסתתרת בתוך גופי התורה שהם המצוות המעשיות. שכן הנשמה היא העיקר והתחברות זו היא התכלית גם של המצוות המעשיות. וממשיך ר' שמעון ואומר כי לעתיד לבוא, יזכו אותם יהודים להבין ולהשיג גם הרעיונות העמוקים ביותר שבתורה, לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא. מכאן הוא ממשיך ומסביר שכל העולמות בנויים באותה מתכונת, לבוש, גוף, נשמה ונשמה לנשמה: השמים וכל צבאם הם הלבושים, כנסת ישראל היא הגוף המקבל את הנשמה, שהיא התורה וממנה הוא חי. הנשמה לנשמה זה האור אין סוף שמחיה ומהווה את כל הבריאה באמצעות התורה, בכל רגע מחדש.
כעת נוכל להבין טוב יותר כיצד הידרדרנו עד כדי כך; אנחנו מתייחסים לטקסט של התורה כאל חומר ספרותי בלבד ואפילו משווים אותו לטקסטים אחרים, עתיקים או חדשים. אין לנו שום חיבור לנשמת התורה ואפילו לא לגופה, אז מה הפלא שמוותרים על הכבוד להיות העם הנבחר ולדבוק בארץ הבחירה?! מצד שני, בא הגוי הזה שיש בו מהאיסלאם השואף להחריב את העולם ומהנצרות השואפת לרשת אותו, ומכריז על רצונו בשלום עולמי. על חשבוננו כמובן, אבל זה בסדר, הוא רק זורם עם הלך המחשבה שלנו. הגיע הזמן שנשוב ונתחבר, כי חפצי חיים אנחנו.
