מה הפחד?

ארבע פעמים ויתרו הפלשתינים על מדינה משלהם בהישג יד:

פעם ראשונה בוועידת לונדון ב-1938 כאשר דחו על הסף הקמת מדינה יהודית על כ-20% משטח המנדט הבריטי ממערב לירדן ומדינה ערבית על שאר השטח. פעם שנייה ויתרו הפלשתינים על מדינה משלהם כשדחו את תוכנית החלוקה ב-1947 המעניקה לערביי פלשתין 47% משטחי הגדה המערבית. בפעם השלישית ויתרו הפלשתינים על מדינה משלהם בקיץ 2000 מפני הדרישה הישראלית שההסכם יכלול סעיף של סוף הסכסוך. בפעם הרביעית דחה אבו מאזן, על הסף, את הצעת השלום של אולמרט, מראשית 2009, שלפי דברי אבו מאזן עצמו לוושינגטון פוסט, מ-29.5.09 כללה 97% משטחי הגדה, הכרה עקרונית בזכות השיבה, קליטת כמה אלפי פליטים, חילופי שטחים ומעבר בטוח לעזה. אם נוסיף לנתון העובדתי הזה שפע של ציטוטים של מנהיגים ערבים ופלשתינים המודים שהעם הפלשתיני הוא יישות מלאכותית שנועדה לערער את הלגיטימיות של ישראל - כי אז מותר לנו להטיל ספק רב האם הפלשתינים באמת חותרים למדינה לצד ישראל או שהעניין שלהם הוא בתהליך עצמו ובכרסום המתמשך בלגיטימיות של ישראל כמדינת העם היהודי.

היות שראשי אש"ף היום הם כולם מוותיקי תוניס, אין בהם נציגות להנהגה הפנימית שצמחה בשטחים וכולם עשו הון עתק אישי של עשרות מיליוני דולרים מהנצחת התהליך, ספק אם יש להם עניין אישי לכרות את הענף שעליו הם יושבים ושמפרנס אותם ואת מקורביהם כה יפה - "תהליך השלום".

גם ראשי הימין חדורים אמונה, לא רק שארץ ישראל שייכת לעם היהודי אלא גם שפני הפלשתינים אינם לשלום אלא לסילוק היהודים מהארץ הזאת. ברקע יש לזכור שישראל לא סיפחה את שטחי הגדה המערבית, גם לא ממשלות הימין, למעט שטח של כ-100 קמ"ר מרובע סביב ירושלים, ובכך הצהירה ישראל בעצמה ששטחים אלה הם פיקדון לשלום אפשרי עם הערבים.

על אף זאת, הצליחו הפלשתינים למצב את עצמם כיקירי השלום, ואת ממשלת נתניהו כסרבנית שלום. למרות שהלחץ של ממשל אובמה מופנה בעוצמה כלפי ישראל, אפשר להמר בסבירות גבוהה שהוא דווקא מרחיק את השלום מפני שאפשר לסמוך על הפלשתינים שרף הדרישות שלהם יתנפח ביחס ישר לעוצמת הלחץ על ישראל.

לכן, לא ברור מדוע ממשלת ישראל נרתעת מהכרה עקרונית, קבל עם ועדה, שהיא מקבלת את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים בדגש על שני עמים, סיפא שהפלשתינים מקפידים להשמיט. ישראל יכולה, בלא חשש, להיות נדיבה בוויתוריה כל עוד תעמוד על מספר עקרונות בסיסיים:

א. העיקרון של שתי מדינות לשני עמים שמשמעותו המעשית שלילה מוחלטת של זכות השיבה בעיקרון ובמעש.
ב. העיקרון של סופיות הסכסוך.
ג. העיקרון של מחוייבות העם הפלשתיני כולו להסכם. כדי שברמה העקרונית ההסכם לא יהיה מקדמה ראשונית למו"מ מתחדש היה וכאשר תתחלף ההנהגה הפלשתינית.

אפשר לסמוך על הפלשתינים שבמצב הזה תתהפך הקערה על פיה. הם יוצגו כמי ש-או אינם חפצים במדינה משלהם לצד ישראל כמדינה יהודית, או שאינם מסוגלים להתחייב בשם העם הפלשתיני כולו או אפילו מקצתו. ממשלת ישראל לא תיפגע אם תסכים לנהל מו"מ על בסיס זה ותוך התחייבות שבמסגרת הסדר יושארו גושי ההתיישבות בידי ישראל תמורת חילופי שטחים לפלשתינים. התחייבות כזו יכולה להביא להסכמה אמריקנית להמשך הבנייה בגושי ההתיישבות.

למרות שהלחץ מופנה כלפי ישראל להכיר בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים, המחיר התיאורטי הכבד שישראל מתבקשת לשלם בהסדר הרעיוני ולמרות שהפלשתינים עומדים מהצד וקוטפים שפע של פירות מהמדיניות החדשה של אובמה - יש לזכור שהאיום האסטרטגי הוא דווקא על הצד הפלשתיני. החזון של שלום סופי עם ישראל, בשם כל העם הפלשתיני, המשאיר את ישראל כמדינה יהודית בגבולותיה, אפילו הם כמעט העתק של גבולות 67', הוא בעצם הכישלון הסופי של המאבק הפלשתיני עד כה ואת סבלם המונצח בכוונת מכוון של הפליטים הפלשתינים באשר הם לסבל שווא.

אין לישראל מה לחשוש מזרימה בתלם האמריקני תוך התאמות קלות, התהליך הזה לא מעמיד בסכנה את קיומה של מדינת ישראל ואת זהותה כמדינה יהודית, אבל הוא כן מעמיד בסכנה קיומית את החזון הפלשתיני של השבת הגלגל אחורה. אפשר להמר, מההיסטוריה הקצרה שלהם, שלבסוף דווקא הפלשתינים יהיו "אויבי השלום". אם יתברר שטעינו ואכן הפלשתינים כן מסוגלים לוותר על זכות השיבה, כן מסוגלים להסכים לסוף הסכסוך, וכן מסוגלים להתאחד מאחורי הסכם שכזה המנציח את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, כי אז אכן הגיעו ימות משיח ואשרינו וטוב לנו.