חזרה לימי הרדיו

תופעה זאת של שובו של הרדיו, אינה ייחודית לאמריקה. נתקלתי בדיווח מבנגאלור שבהודו שבו כותב ראשד קאפן, אחד ממומחי המדיה בהודו, כי "זה זמן ה'בום' לרדיו fm בבָנגָאלור. המדיה שנשכחה חזרה בגדול בערים, ומעוררת עניין רב במשדרי שיחה, במופעי רדיו, בתוכניות כבקשתך, בדיווחי תנועה, בראיונות ועוד. כאשר מצויות במקום תחנות fm רבות ועוד רבות בצנרת, הבנגאלוריאנית תגיע לפתע למסקנה שבהיותך תקוע בפקק תנועה יש לך מפלט-הרדיו" (the hindu). הודו הייתה מאז ומתמיד צרכן רדיו גדול. ואגב, שירות השידור ההודי נחנך כמעט באותו זמן שבו נחנך שירות השידור הארץ ישראלי (ה-PBS) על-ידי הבריטים ב-1936. בהודו, לא רק אוכלוסיה אדירה, אלא גם הטרוגנית מאוד עם שפות וניבים שונים, שאת כל אלה מספקות תחנות רדיו ארציות ומקומיות.

מרטין בולי (Bowley), מומחה שיווק בריטי, בדק ומצא כי 15% מכלל הפרסומות לטלוויזיה הועבר לרדיו וזאת רק ההתחלה (לא אצלנו - ראה להלן. צ.ג.). בולי קובע כי רוב מאזיני הרדיו עסוקים בעת ובעונה אחת בעיסוק נוסף, אף אם מדובר באינטרנט או בטלפונים ניידים בתופעה שהוא קורא לה touch points, כלומר נקודות מגע.

לכך יש להוסיף שבמקרים רבים, הרדיו הדיגיטלי הוא כבר היסטוריה בעולם ואילו אצלנו מתבשרים זה שנתיים שאוטוטו יהיו שידורי רדיו דיגיטליים במסגרת הרפורמה בערוצי הטלוויזיה. גם אני הייתי אופטימי אלמלא "הרפורמה". האם מישהו טרח לעשות חשבון או להכין דוקטורט על מספר הרפורמות שעליהן הוכרז במדינת ישראל. חלקן הגדול לא נולד, חלקן האחר מתו באיבן.

ועוד משהו. בעולם - הנתונים גלויים. יש להם הכלים. לנו היה פעם "המכון למחקר חברתי שימושי ע"ש גוטמן" שיכול היה לתת לנו אינדיקציה ברורה ומהימנה על מספר המאזינים לרדיו, או הלמ"ס שאינו עוסק בזה. מכאן, בעוד שעל ההאזנה ברדיו בחו"ל יש הרבה נתונים - בארץ הם חסרים. כלומר, הם ישנם, והם נמדדים פעם בשנה, אך המקור שלהם הוא או חסוי או אינטרסנטי, כלומר, תחנת רדיו כזאת או אחרת שהנתונים הגבוהים של האזנה אמורים לשמש אמצעי למשיכת פרסומת. אשר לקול ישראל על כל שלוחותיו, הנתונים נאספים על-ידי שפ"מ (שירותי פרסומת מאוחדים - בעבר שפ"ב - שירותי פרסומת בשידור). מאמציי לקבל נתונים הן מדוברת רשות השידור, ממנהל מקול ישראל והן משפ"מ לא עלו יפה. זאת בשעה שבמשדרי הפרסומת העצמית על אפקטיביות הפרסומת ברדיו הם מסתמכים על עלייה בהאזנה. אם כל-כך טוב, מדוע יש להסתיר זאת - אדרבה. "אנחנו מכניסים את זה טוב, טוב לאוזניים". אז מדוע לא שומעים.

לפי פרופסור דן כספי, אחד המומחים והחוקרים הבולטים בארץ בנושא תקשורת, סך כל נתח הפרסומת ברדיו בישראל לכל ערוציו הוא 5%. הנה מקצת מן הנתונים מעוגת הפרסום בשנים 2008-2004 כפי שמסר הפרופסור כספי:

בשנת 2008, סך ההוצאה לפרסום עמדה על 3.68 מיליארד שקל. הטלוויזיה קיבלה 39%, העיתונות 38%, פרסום חוצות 5%, הרדיו 5%, הקולנוע 1%, האינטרנט 12%. זאת לעומת 2004 כאשר ההכנסה אומנם הייתה נמוכה יותר - 784 מיליון כאשר העיתונות עמדה בראש - 50%, הטלוויזיה 35%, הרדיו 7%, פרסום חוצות 4%, קולנוע 1%, אינטרנט 3%. כלומר, האינטרנט הוא המדיום היחיד אשר הניב הכנסות מפרסום פי ארבעה.

לדעת פרופסור כספי, האינטרנט נוגס כיום ביותר מפי שניים לעומת הרדיו מעוגת הפרסום. לא רק האינטרנט (שעשה את הזינוק הגבוה ביותר כפי שמראה הטבלה), גם אמצעי נגינה משוכללים מתחרים ברדיו. הוא סבור שגם לקברניטי השידור חלק מכריע במצב. למשל, אין בישראל שידורי סטריאו נורמליים. בקושי אפשר לשמוע קול המוזיקה או FM88 ברכב ואם קולטים, אז באיכות ירודה בהרבה מ-CD! פרופסור כספי הצביע על שני משדרים בקצות הקשת השידורית ולשניהם קהלים קבועים. 88 הוא רדיו פופ מעולה שמביא נעימות חדישות כמו גם שירים משנות ה-70', ה-80' וכולי. "קול המוזיקה" - הדובדבן שבקצפת השידורים. כאשר אני במעלה ירושלים אני יכול להאזין לשניהם. ככל שאני מתקרב לתל אביב, הקול משתבש והולך. וכאשר אני על אופני הכושר בבית, ורוצה ליהנות מערוץ 88 (כפי שנהניתי בירושלים) הבלאגן הקקופוני חוגג. מכאן, שלצערו של פרופסור כספי, הוא לא איש בשורות בתחום הזה.

הקהל הישראלי אוהב רדיו, ואם הוא לא כל-כך להוט לרדיו של ימינו, הוא בהחלט מתגעגע לרדיו של פעם.

מבחינה זאת הייתה מאלפת סדרת המפגשים של "ימי הרדיו" ב"בית אביחי" בירושלים, אכסניה מיוחדת במינה בתכניה ובארגון שלה. הסדרה נערכה והוגשה על-ידי המתעד הבלתי נלאה של השידור הווקאלי, איזי מן. איזי ידוע גם בתוכניות הרדיו הפופולריות שלו על אירועי עבר. יש לו זיכרון פנומנאלי והוא אנציקלופדיה מהלכת על אירועי עבר בכלל ועל משדרי רדיו בפרט. הוא שיזם יחד עם יואב גינאי את האירוע הצבעוני במלון "פאלאס" במלאת 70 שנה לרדיו בארץ וערך את האלבום עם הערכים "קול ישראל - מ-1948 עד 2008".

סדרת ימי הרדיו בבית אביחי בירושלים כללה ארבעה מפגשים, שבהם נסקרו תולדות הרדיו - קול ירושלים ואחר-כך קול ישראל. במפגש הראשון הוצגו סיפורי ההתחלה - הרציניים והמצחיקים. ציפה וידיסלבסקי, בתו של המהנדס הראשון של שידורי קול ירושלים ולימים קול ישראל, סיפרה על הלבטים הטכניים, על התקלה הטכנית הראשונה ועל התפתחות הטכנולוגיה, כפי ששמעה מאביה וכפי שראתה בעיניה כילדה. שמואל רוזן, החידונאי הוותיק ולמעשה העובד הוותיק ביותר בקול ישראל שמשדר ברציפות משנת 1945, סיפר על ימיו הראשונים ברדיו ועל ראשית ימי הרדיו - שלו ושל היישוב. כמובן, הוא חד לקהל חידת "קפד ראשו": במפגש הוצגו הקלטות מימי קול ירושלים, אחד השירים הבולטים של התקופה "עגבניה", שידור החוץ הראשון (נטיעות במשמר העמק), דרישות שלום מחיילי הבריגדה ועוד.

במפגש השני הועלו סיפורי בראשית של קול ישראל, שהיה - במובנים רבים - ממשיכו של קול ירושלים, אף על-פי שבתקופה מסוימת של כשנה לאחר הקמת המדינה פעלו בארץ שתי תחנות רשמיות: קול ירושלים, שהמשיך לשדר מירושלים, וקול ישראל, ששידר מתל אביב (שידורו הראשון היה העברת טקס הכרזת המדינה). במפגש השתתפו שניים מהבולטים בשידורי קול ישראל בשנות החמישים: בני (בן ציון) מושקין, כתב יומן החדשות, וחנוך חסון, המוביל בהקלטות היזומות של הזמר העברי ומאבות פסטיבל הזמר. במפגש הובאו הקלטות מייצגות של התקופה, בהן: התעמלות הבוקר בהדרכת מיכאל בן-חנן, שידורים מתקופת הצנע, כתבות על ייבוש החולה, הנפט שפרץ בחלץ ונפט שכל-כך קיוו למצוא בזכרון יעקב.

המפגש השלישי העלה את סיפורו של הגל הקל ואת סיפור התפתחותה של האקטואליה, כלומר, יומני החדשות הראשונים. יגאל לוסין סיפר על עבודתו ועל עבודתו של חגי פינסקר שהכניס את יומני החדשות, וצבי גיל - על עבודת הכתב בניו-יורק. הושמע קטע מן הכתבה ה"אנושית" והמרגשת ששידר על ליל העלטה בניו-יורק (9 בנובמבר 1965). הקהל התמוגג מהפרסומות הראשונות ששודרו בגל הקל.

במפגש הרביעי הוצגו הגלים הרבים של הרדיו משנות השבעים ואילך: רשת ג (1976), קול המוזיקה (1983), 88FM (ב-1995) ועוד.

איזי מן: "לשמחתי, מצאתי בקהל גם אנשים שבאו לשם הנוסטלגיה, כדי לשמוע קולות שלא שמעו במשך שנים ולדעת עליהם יותר - אבל גם אנשים צעירים, שבאו כדי ללמוד ולהכיר את העבר. לכולם ברור שסיפורו של הרדיו אינו רק נוסטלגיה אישית, אלא - בעיקר -סיפורה של תקופה. הרדיו היה ה"הד" והמיקרופון של הלכי רוח, של אווירה חברתית ופוליטית ושל ערכים שאולי נעלמו: חלוציות, בניין הארץ, הפרחת השממה, הירידה (או כפי שבן-גוריון נהג לקרוא לה: 'עלייה' לנגב) ועוד".

לדעתו של איזי מן, להשמעת הקולות מן העבר יש משמעות רבה מעבר לסמליות ומעבר לכל מה שהם מייצגים: שפת דיבור אחרת, תרבות דיבור שונה, כבוד למאזין, תחושת אחריות אל מול המיקרופון ועוד. שיחה על רדיו מבלי להשמיע את קולותיו - כמוה כלימוד שחייה בהתכתבות, וברור שכדי לאפיין ולהציג את הרדיו ועבודתו מוכרחים להשמיע את קולו.

אגב, תחילה חשב להכין מצגת של תמונות מהתקופה ותמונות של הרדיו ושל האנשים שבהם מדובר או של אנשים שדיברו, ולבסוף החליט שלא לעשות זאת. ברור היה לו שהצגת תמונות יכולה לגרום לאובדן ה"קסם" של הרדיו, שהרי כולנו - כמאזינים - רק שומעים את הקולות ולא רואים אותם, והצגת תמונה של דובר כלשהי יכולה לפוגג את כל מה שנותר בדמיון. משום כך, בחר רק להשמיע קולות. התמונות מופיעות בספר קול ישראל מירושלים - מדינה מאחורי המיקרופון.

הקהל מתעניין לדעת - לא פעם - מדוע דברים נאמרו בדרך שבה נאמרו או מה עומד מאחורי הרקע לדברים שהושמעו. בדרך כלל, השואלים את השאלות האלה הם צעירים שלא חיו בתקופה ולא חוו את האוויר החברתית והפוליטית של הימים ההם. השאלות אינן שאלות של בורות, אלא בפירוש שאלות תם...

אשר להעדר ספר על תולדות השידור הישראלי, נכון יותר השידור הציבורי בארץ - רדיו וטלוויזיה, ספרו המאויר של איזי מן, וכל המפגשים שבעקבותיו, מתעדים את הרדיו לבדו, ולמעשה, את קול ירושלים ואת קול ישראל. "לצערי, לא התמקדתי מספיק בתחנות המחתרתיות של ימי הבריטים, שעליהם אפשר לכתוב ספר שלם, מרתק בפני עצמו. במלאת 40 שנה לטלוויזיה הישראלית הועלה הרעיון לכתוב ספר גם על הטלוויזיה, וייתכן שרעיון כזה יקרום עור וגידים. אין ספק, 40 השנים האלה היו מלאות באירועים ובמהפכים רבים - לא רק פוליטיים, אלא גם בתחומי התרבות, החברה, הדמוגרפיה ועוד. ייתכן שספר כזה, אם וכאשר ייצא לאור, יוכל להיות בן-זוגו של הספר על הרדיו - מסכם איזי מן. מכל האמור לעיל הרדיו עתידו לא מאחוריו.