כבר שנים אחדות שאנו מתבוננים בעיניים כלות על הנתונים הסטטיסטיים היבשים ההולכים ומחמירים בדבר המחיר היקר שגובה שתיית אלכוהול מהחברה הישראלית. תאונות הדרכים הקטלניות בהן מעורבים נהגים הלומי-יין, ותגרות סכינים בין נערים שלגמו יתר-על-המידה בפתח הפאב על כל גירוי של מה בכך, נצבעים אדום על מסך הטלוויזיה ומעוררים חרדה של ממש, "האם גם בנושא האלכוהול-כגויים היינו?"

כשקראנו פעם על מצוקותיה של האומה האמריקנית בשנות ה-20 כש"חוק היובש" היה בעיצומו, שאלנו את עצמנו: "מה יש בו באלכוהול המעביר עם שלם על דעתו"? כשביקרנו בשנות ה-70 באוסלו, וספרנו למעלה מעשרה שיכורים מתבוססים בקיאם על הספסלים בתחנת הרכבת המרכזית, אמרנו לעצמנו: "לנורווגים קר והם זקוקים לאלכוהול כדי להתחמם, אצלנו זה לא יקרה"! אך זה קרה. שינוי דמוגרפי מסוים באוכלוסיה שהחל להתרחש בראשית שנות ה-90, הביא איתו לארץ תרבות צריכת אלכוהול, שלא ידענו כמותה. וכך חילחל המשקה המשכר ומצא קרקע פורייה להשתרש בה כצפוי בקרב בני-נוער, שלא יחמיצו שום הזדמנות להתנסות במשהו חדש ומעורר, לתפוס ראש, להתמסטל, לזרום עם החבר'ה...

נוזל מסוכן

החוב הבריאותי הכבד שגובה שתייה מרובה וכרונית של אלכוהול, מוצא ביטוי מובהק בנתוני המעבדה הקלינית. אולי נסתפק לשם המחשה רק בשני תסמינים חמורים מתחומים שונים של הפגיעה הגופנית. עלייה תלולה חלה במאושפזים במחלקה הנוירולוגית על-רקע פגיעה במערכת העצבים כתוצאה משתיינות מתמשכת, בין השאר בהופעת תסמונת Wernicke המופיעה כתוצאה מחסר דרמטי של ויטמין B1 (תיאמין), שגורמת בין השאר צריכה ממושכת של אלכוהול. בלי להיכנס לכל המאפיינים הקליניים של תסמונת זו, הנזק הנגרם בעטיה למערכת העצבים הוא לעתים בלתי הפיך ועלול אף להידרדר לתסמונת פסיכוטית על שם קורסאקוף. אך הנזק החריף והחמור ביותר לכאורה המזוהה עם אלכוהוליות כרונית הוא זה הנגרם לכבד בשלבים החל מהופעת כבד שומני, וכלה בנזק בלתי הפיך של שחמת כבד אלכוהולית, שמשמעותה הקלינית בהרס בלתי הפיך של איבר מרכזי זה בגופנו. אלה רק שתי דוגמאות מיידיות של התשלום הבריאותי הכבד, שאלכוהול גובה מהמתמכרים בו לאורך זמן, שאנו מזהים בבית החולים במספרים גדלים והולכים בשנים האחרונות.

התמכרות לאלכוהול, כמו זו לעישון, הן שתי תופעות התנהגותיות שהגיעו לשיא במהלך המאה ה-20, והן התורמות העיקריות לתחלואה קשה ולתמותה בטרם-עת ממחלות "הנגרמות בידי אדם" בחברה המודרנית. מבין השתיים, התוצאות הקליניות של התמכרות לאלכוהול, נראות אף קצרות מועד יותר, במובן של הזמן החולף מתחילת ההתמסרות לטיפה המרה עד להתבטאות הנזק, תחילה בחריגה התנהגותית ותפקודית, ובהמשך בפגיעה הגופנית של ממש. נראה שהתמכרות לאלכוהול, כמו לעישון, ניזונות לא מעט ממוסכמות חברתיות ההופכות מקובלות, מאווירה סביבתית מעודדת, ולא מעט מתחושות אי-ביטחון, דיכאון, בדידות וצורך נואש למצוא נחמה ומפלט בחומרים שניתן להפיק מהם הנאה בטווח המיידי.

נתונים של ארגון הבריאות העולמי (WHO), קובעים ש-6.3% ממקרי המוות בין הגברים בעולם כולו, ו-1.1% של מיתות בין הנשים, נגרמים מאלכוהול, נתונים המהווים כמחצית התשלום בחיים שגובה צריכת טבק בעולם. במדינות בהן צריכת האלכוהול גבוהה במיוחד, אחוזים גבוהים יותר של תמותה בולטים דווקא בקרב צעירים. לדוגמה, באירופה בה צריכת האלכוהול הממוצעת גבוהה פי שניים מאשר בעולם כולו בממוצע, צריכת האלכוהול לאדם היא 12 ליטר לשנה בממוצע, ו-11% מכלל המיתות בקרב גברים מיוחסת לאלכוהול. יתרה מכך, אלכוהול אחראי בעולם ל-4.6% מכלל שנות החיים המזוהות עם נכות גופנית, ובמדינות המערב אלכוהול גורע 1% מהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג).

טיפה מרה למוות

סטיגמות הניזונות לא מעט מנתוני פולקלור אך גם מנתונים קליניים מוכחים, גורמים לנו כמעט באופן טבעי להעלות לדיון את מכת האלכוהול ברוסיה כדוגמה ומשל למה שעלול לקרות לאומה גדולה החיה עם האלכוהול. סקרים משנות ה-90 הראו שבאחדות מהערים המתועשות בעיקר במרכז ומזרח רוסיה, עובדים מבוגרים עלולים לצרוך בקבוק וודקה שלם מדי יום. סקר שערכו אפידמיולוגים בראשות החוקר הנודע Richard Peto בשלוש ערים ברוסיה בין השנים 2001-1990, אשר פורסם ב-2009 ב-Lancet, קבע שכמחצית מהגברים הצעירים שם בגיל של 15 עד 54 שנה, נפטרו ממחלות שנגרמו מאלכוהול, מה שמסביר מדוע תוחלת החיים של גברים ברוסיה היא רק של 59 שנה, בהשוואה ל-76 שנות חיים של הגבר הבריטי, בממוצע.

אם נלך לאחור עד שנת 1550, נמצא שכבר איוואן הרביעי "האיום", ראה את הפוטנציאל הרב הטמון באלכוהול בחברה הרוסית, והטיל מס על משקה זה, שהיווה מקור הכנסה ניכר לקופת האוצר שלו. מהכירנו שליט אכזר זה, הטלת המס ודאי לא נעשתה בניסיון להגביל שתיית אלכוהול, בדאגה לבריאות נתיניו... אך רפורמה משמעותית יותר בתחום האלכוהול יש לייחס למיכאל גורבּאצ'וב, שליטה האחרון של ברית המועצות, שהושפע מאוד מנתונים שהעמידה לרשותו בתו הרופאה אירינה. אכן, ב-1985 הכריז על תוכנית להפחתה של ייצור אלכוהול ופיקוח על מכירתו, באופן שהשפעתו המיידית הייתה בהצלת מיליון סובייטים ממוות, ובהארכת תוחלת החיים שם בשנתיים. למרבה הצער, תוחלת החיים של שיפור זה עצמו הייתה קצרה, ועם התפרקות ברית המועצות ב-1991, אנו רואים עלייה תלולה בייצור אלכוהול ובצריכתו, אך במקביל גם עלייה בתאונות, רציחות ותחלואה, כל אלה באשמת האלכוהול. הנשיא פוטין העריך בנאום שהוקדש כל כולו למכת האלכוהול, שמדי שנה מתים ברוסיה 40,000 איש רק מהרעלות של שתיית אתנול מרוכז (96% אלכוהול) או אף משתיית נוזלים מכילי אלכוהול כמי-קולון. ה- WHO מעריך שמחיר השתייה המרובה של משקאות אלכוהוליים ברוסיה גובה מדי שנה את חייהם של 600,000 איש.

גם מתורבתות שותות

אך אם הבאנו את רוסיה כמשל ושנינה בכל הקשור לתרבות וודקה, הנה גם בריטניה מוטרדת בימים אלה יותר מאי-פעם בעבר ממכת האלכוהול. בשנת 2001 יצא דוח מאיים של הממונה על הבריאות בבריטניה מהתמותה משחמת הכבד האלכוהולית שהשיגה שם שיאים שלא היו מוכרים קודם לכן, באופן שהעמיד את בריטניה במקום ראשון בממדי תחלואה זו מעל הממוצע המקובל ב-13 המדינות שהיו חברות אז באיגוד האירופי. בכמה קבוצות גיל, נרשמה עלייה של פי עשרה (!) במקרים של שחמת אלכוהולית של הכבד, בהשוואה למה שהיה מקובל 30 שנה קודם לכן. דווקא בבריטניה, מדינתם של מי שהיו דוגמה לנימוסים טובים, מתינות ושתיית תה אחר-הצהריים, הוכפלה בדור האחרון צריכת האלכוהול, וזאת בניגוד להתמתנות יחסית של צריכת אלכוהול במדינות שכנות. זאת כתוצאה מנפילה במחירי המשקאות הללו בבריטניה, ושיטות שיווק אגרסיביות יותר.

אולם בעייתה הגדולה של בריטניה בתחום האלכוהול, היא התעסקות היתר של השלטונות דווקא בהיבטים הפליליים והאנטי-חברתיים של שתיית אלכוהול פרועה בעיקר בקרב בני-נוער מה שמכנים binge drinking. הממסד הבריטי מקדיש את עיקר המאמץ למניעת שתיית אלכוהול זו, הגורמת למאות הרוגים שם מדי שנה מקטטות שיכורים, ועוד מאות הרוגים ומספר גדול יותר של פצועים מתאונות דרכים בגין שתייה פרועה. כאשר שר הבריאות הבריטי קרא בפרלמנט שם להעלאה מסיבית במיסוי משקאות אלכוהוליים כחלק מהמלחמה בנגע זה, הצעתו זו הוסרה מהפרק באופן מיידי על-ידי ראש הממשלה גורדון בראון, בטענה ש"אין להעניש את הרוב הגדול של בריטים מתונים שהם צרכני אלכוהול אחראיים ורגישים, ואינם מגיעים למצב של שכרות, אם נאלץ אותם לשלם יותר עבור האלכוהול, ולסבול בשל כך כלכלית, כל זאת בגלל מיעוט של פרחחים צעירים או חמומי מוח".

טעותו של בראון ושל פוליטיקאים בריטיים אחרים, היא בהתמקדות הפרטנית והמוגזמת שלהם בנזק המיידי, האלים, הפלילי של אירועים משתייה פרועה, והתעלמות מהנזק החמור יותר, הכרוני והמצטבר המכה בבריאותם של צרכני האלכוהול המתונים שאינם מאבדים את ראשם בשתייה לא מרוסנת, אך לוקים בריאותם בטווח הארוך. חשבו ומצאו, שאם היו מעלים בבריטניה את מחירו של בקבוק משקה אלכוהולי ממוצע בחצי לירה שטרלינג, הדבר היה מעלה את ההוצאה השבועית של צורכי אלכוהול מתונים ברבע לירה שטרלינג לשבוע, או בלירה אחת לחודש. צעד זה היה בתמורה מפחית את צריכת האלכוהול על-ידי קטינים ושתיינים כבדים ב-8.5% בממוצע, ומפחית מדי שנה בבריטניה ב-100 אלף את מספר האשפוזים בבתי חולים, והיה מפחית את ההוצאות הלאומיות שם בגין נזקי אלכוהול ב-1.4 מיליארדי לירות שטרלינג. אך בעיית האלכוהול אינה פוסחת כצפוי גם על מדינות מתפתחות. בתאילנד לדוגמה, בה שררה באופן מסורתי תרבות צנועה של צריכת אלכוהול, החל מ-1970 החל גל הולך ומתגבר של שתיית משקאות אלכוהוליים באופן שהעלה במרוצת תקופה זו את הצריכה הממוצעת לאדם פי-33(!) ממה שהיה מקובל שם בעבר הלא רחוק.

מהשיכור הראשון ועד היום

הידע הרפואי הרב שהצטבר בעשרות השנים האחרות בכל הקשור לנזקים הבריאותיים של צריכת אלכוהול כרונית, החל לכרוך את האלכוהול לא רק למחלות הצפויות כגון מחלות כבד, דלקת הלבלב (פנקראטיטיס) וסרטן הראש והצוואר, אלא גם למחלות שלא היו קשורות בדעת הקהל לשתייה כרונית, כגון שחפת, ודלקת ריאות, ומחלות מדבקות אחדות. נמצא גם שאלכוהוליזם הוא בעל השפעה שלילית משמעותית הקשורה לאי-ספיקת לב, ואוטם שריר הלב. על בסיס כל אלה, אין ספק שהמלחמה באלכוהוליזם פרוע אך גם מתון, היא צו השעה. במקורותינו נאמר "יין ישמח לבב אנוש", ושמחה טובה בדרך כלל לגוף ואף לנפש. אך כאשר שתיית יין עולה על גדותיה, עודף שמחה מערפל את החושים ואת הדעת, והכל זוכרים את המקרה של נוח, השיכור הראשון. אך נזקיו הכרוניים של אלכוהול לאורך זמן טורפים את הכבד, ופוגעים במערכת העצבים ובעוד מערכות חיוניות. אך את אלה לא ידעו כנראה במקורותינו.