אי אפשר לומר בבירור שדווקא בעסקה הזאת נפרץ הסכר. יכול להיות שכבר בעיסקת ג'יבריל זה כבר קרה, אבל זה שהסכר לא קיים יותר ואין מנוס מן המפל הבלתי נשלט, נרגיש כולנו בתקופה הקרובה ביותר.
עכשיו, כוחות הביטחון יפוּצלו לשלושה: כוח אחד ימשיך לרדוף מחבלים מתאבדים, כוח שני יעמול לסיכול חטיפות והכוח השלישי יתמחה במשא-ומתן להחזרת החטופים, גופותיהם או שרידי רקמותיהם.
זה אכזרי, מפלצתי ולא אנושי, אבל זה פחות או יותר מה שמחכה לנו. כדאי להיערך ויָפָה כל שניה קודם. אני כבר רואה את התשדירים בטלויזיה המציעים לחייל ולאזרח דרכים כיצד ישמור על עצמו מחטיפה: ללכת תמיד בזוגות כשזוג עיניים נוסף משקיף בכם מרחוק, כל יוצא צבא יחוייב לשאת נשק, הטרמפים יעברו מן הארץ באיסור חמור, מספר המאבטחים בכל אתר ואתר ישולש וירובע ויהיו איזורים מוּעדים לחטיפה בהם תוצב שמירה קפדנית נוסח "השטח הסטרילי". מהיום, מי ירשה לילדיו להסתובב מחוץ לבית? אי אפשר לסמוך על כלום. גם הזמן שבטחנו בטלפון הסלולרי חלף הלך לו.
הרווחנו את המצב הזה ביושר ובתמימות תמוהים. הוכחנו את רפיסות כוחנו שעה שיקירינו מוחזקים על ידי בני עוולה. הוכחנו שאפשר להתעלל בהם ואף לרצחם מבלי להניד עפעף משום שגם פיסה קטנה של רקמה יהודית שווה מאות ואלפי מחבלים ערבים המוחזקים אצלנו חיים, בריאים, שבעים ומתעמלים לקראת משימותיהם הנבזיות לכשישוחררו. גילינו לאוייב את נקודת התורפה הכי קריטית שלנו והוא עומד לנצל אותה כהנה וכהנה.
יהיו חכמים שיאמרו: גם אנחנו נחטוף! נו? למי זה איכפת? לא חטפנו בעבר? חטפנו גם חטפנו ולא שיערנו עד כמה נחטוף אותה. הענין אינו מתמקד בחטיפות עצמן. חטיפות היו מאז ומעולם כמו שפיגועים היו תמיד. ההתמודדות עם אלה היא לב הבעיה. בפיגועים היה לנו את שרידי האוטובוס המפויח או בית הקפה ההרוס, הכתב בשטח עם הסקרנים מאחורי גבו שמחזיקים פלאפון ומחייכים ואף מנופפים למצלמה, אחר כך הדיווחים מבתי החולים, פרסום מספרי טלפון לבירור מי ומי בנפגעים, ראיונות עם מנהלי המחלקות, קצת פצועים חבושים המעידים: "פתאום היה פיצוץ אדיר...", הודעות על מועדי ההלוויות בליווי כיתוביות עם תמונות ההרוגים ולצידם נר זיכרון מהבהב, שידור ההלוויות שהופכות יותר ויותר למאופקות, תגובות של פוליטיקאים שתמיד פותחים בניחום האבלים ובאיחולי החלמה לפצועים, קצת נשיא המדינה מבקר חולים, קצת פרשנויות, יום, יומיים, שלושה והלאה עד לפיגוע הבא. נורא, אבל התרגלנו.
לעומת זאת, התמונות של החטופים המשודרים תדיר, הכתבות המדמיעות עם הוריהם ובני משפחותיהם, הדיווח היומיומי הפומבי והמיותר בעיתונות ובראש מהדורות החדשות על התקדמות או נסיגה במשא-ומתן, ההפגנות והשלטים המחלישים אותנו והמחזקים את החוטפים החוככים כפותיהם בהנאה, ועיקר העיקרים - הזמן. מדובר בשנים ולפעמים הרבה שנים. איזה לב יהודי יכול להחזיק מעמד?
בנקודה הזאת, חייבים להודות, לב המוסלמי עשוי עשת מפלצתית. אם חפצי חיים אנחנו, חייבים להפסיק לתת ללב היהודי הרחום והחנון להוביל, ולהעביר את האחריות במלואה לראש היהודי. מוכרחים להחליף את דיסקט המוסר המערבי "הנאור" המושם לצחוק באזורנו, ולהבין כי אך רק בתחבולות נועזות, מתוחכמות וּמדהימות ננצח במלחמה הקשה הזאת, ועיקרן: לא לדבר! לא לשדר! לא לכתוב! והמשכילים בעת הזאת, אנא דומו, כי עת רעה מאוד היא לישראל.
