מאז התייצב נתניהו למערכת הבחירות האחרונה, הוא מתנהל כחיגר פוליטי; חיגר – משמע, צולע שאינו מצליח להתחמק בשלום מאף מכשול הנקרה על דרכו. כך עשה כאשר נידה את פייגלין ואת "מורדי הליכוד" כביכול ובכך פעל בניגוד לדעת בוחרי הליכוד וגזר על עצמו אובדן של חמישה מנדטים לפחות (להערכתי). הפסד זה העמיד אותו בעמדת נחיתות מיותרת מול לבני במרוץ להקמת
ממשלה, אבל מה שחמור יותר הוא שממשל אובמה ושותפיו לקוורטט כלל לא התרשמו מן המחווה, ולא הקלו עליו כהוא זה. מן התרגיל המבריק הזה יצא קרח מכאן ומכאן. כשלון זה בניתוח המציאות, דחה את "המפץ הפוליטי ההפוך" שנדרש לו על-מנת לייצב את הליכוד בכלל ואת הכנסת והממשלה בראשותו בפרט, מבלי שיהיה תלוי ב"תדמיתו" של
אהוד ברק כשותף.
במקום להתאפק ולבשל את המהלך המכונה "חוק מופז" בזהירות ובהדרגה, יצא נגד הכנסת, נגד יו"ר הכנסת ונגד הביקורות המוצדקות על הניסוח הקיים של החוק, ושוב איבד נקודות בדעת הקהל, מבלי שקידם בפועל את הנושא. בקדנציה הזו דומה שנתניהו למד שיעור אחד מהקדנציה הקודמת, והוא לא להתעמר בשותפיו הקואליציוניים. שיעור זה למד כל כך טוב, עד שיישם אותו בהפרזה קיצונית בהרכבת הממשלה, וא"כ בהפרזה קיצונית בכך שהניח לברק להתנהל כאילו הוא שר ביטחון, שר חוץ וחצי ראש ממשלה לפחות, תוך כדי כך שהוא בונה לעצמו תדמית של מישהו שהוא משהו בפוליטיקה הישראלית, כאשר כל מה שיש לו באמת אלה תארים אישיים ושברי מפלגה. הבעיה של נתניהו בקדנציה הזו הולכת ומסתמנת כלימוד א-סימטרי. הוא לומד מה שהיה נכון וטוב אתמול, אבל לא מצליח להוסיף לכך את מה שנכון ונחוץ כיום.
נתניהו עדיין לא הפנים שבעייתו הפוליטית המרכזית היא תדמיתו בעיני ציבור הבוחרים. למרוץ על ראשות הממשלה נכנס בעמדת נחיתות שמקורה בזיגזוגי-עבר מזה ובכעס רב על תפקודו ה"בלתי-אנושי" כשר אוצר בממשלת שרון. לא מעט שרצים צבר לעצמו גם בזכות תמיכתו המוקדמת בתוכנית ההינתקות, והמועד הבלתי-רלוונטי לגבי יישומה בו פרש מממשלת שרון. שרון ואולמרט אחריו הצליחו "להדביק" לנתניהו שר-האוצר את תדמית הקפיטליסט החזירי, כשהם מנכסים לעצמם הישגים והודפים לעברו את כל הקשיים.
שכרונו ממעמד כביכול של "שר אוצר כל-יכול" היה לו לרועץ. את השיעור הזה למד רק חלקית בהיערכותו לקדנציה הנוכחית, וחלק ממה שלמד שכח כשבא ליישם את הדברים בפועל. השיעור העיקרי שהיה עליו ללמוד הוא שגורלו הפוליטי אינו תלוי באובמה אלא בציבור הבוחרים בישראל. מה שנדרש ממנו בכדי להשיג ולשמר תמיכה זו אינו קריאה רהוטה של סקרים מתחלפים, אלא הבנה עמוקה של יסודות התחושה והאמונה של ציבור תומכיו ובוחריו, ומהות המדיניות שיש לגזור מכך. גזרות כלכליות אינן שייכות לתחום זה, התנהלות לא החלטית אינה שייכת לתחום זה, בזבוז זמן פוליטי ולאומי אינם שייכים לתחום זה, תרגיל העלאת המע"מ על פירות וירקות אינו שייך לתחום זה, ואפילו ממשלה פרוורטית בגודלה אינה שייכת לתחום זה. מה ששייך לתחום זה היה נאום בר-אילן, למשל. אבל חרף המומנטום החיובי שהעניק לו נאום זה – שהוא קרוב לוודאי הצעד המנהיגותי העיקרי שעשה במהלך הבחירות ולאחריהן – הולך ונשחק במהירות, משום שאין לו המשכים ראויים. הוא אינו חלק ממדיניות ברורה, חד-משמעית, עקבית המחזקת את העמדות שהובעו בנאום, חוזרת עליהן ומשננת אותן לכל וחותרת לגיבוש תמיכה ציבורית רחבה סביבן. לאחר שקפץ קפיצה נחשונית, הוא שוב צולע ביום-יום.
חוק הקרקעות הוא הכשל האחרון של נתניהו. הוא משתלב היטב בדרך לא דרך בה הוא הולך מאז הקים את הממשלה. חוק הקרקעות משול לחקלאי שגילה בשדה החיטה שלו גידולי פרא שוטים שמפריעים לחיטה, משבשים את צמיחתה, משמידים אחוזים ניכרים ממנה ופוגעים ביכולתו של החקלאי להתפרנס בכבוד משדהו. מה עושה החקלאי? – הוא שואל בעצת מתחרהו, ששפר עליו מזלו, ואינו סובל הפעם מאותה צרה כשלו. והמתחרה הוא מתחרה; עצתו היא: רסס את השדה מן האוויר ותפטר באחת מן הבעיה, וכך עושה מיודענו. התוצאה: אין גידולי פרא וגם אין כמעט חיטה. אלגוריה בנאלית אולי, אך מייצגת לטעמי את התנהלותו של נתניהו בשאלת הפרטת הקרקעות. הפרטת הקרקעות היא מהלך לא ראוי מבחינה לאומית, לא הכרחי מבחינה כלכלית ולא חכם מבחינה ניהולית. על פניו הוא פתרון כולל באבחה אחת של כל בעיות מינהל מקרקעי ישראל, אבל בפועל הוא החלפת סדרה נוכחית של קשיים ובעיות בסדרה עתידית חמורה הרבה יותר. את כל המטרות שרוצה נתניהו להשיג בהפרטה הוא יכול להשיג בלעדיה ע"י שינויים תחיקתיים, ארגוניים וניהוליים, ויחד עם זאת לשמר בידיו את היכולת להתניע תהליך כלכלי של בנייה מסיבית, תוך שימת דגש על יישום מדיניות של פיזור אוכלוסין בדרום ובצפון (ובאתרים נבחרים גם במרכז) - מדיניות חיונית מבחינה לאומית. כממשלה, עליו לדעת שפתרונות לאומיים דורשים חשיבה לאומית בסקאלה רחבה, שאידיאולוגית ההפרטה היא חלק שולי בהן.
יש הטוענים שעבודת המטה של נתניהו לוקה בחסר ובאי-סדרים. ככל שחולפים הימים ומתרבות דוגמאות הכשל המחשבתי והניהולי שמנחה את התנהלות ממשלתו, כך הולך ומתחזק טיעון זה. מבחינה תדמיתית יקשה על נתניהו כיום לחזור בו מן הכוונה לבצע רפורמה במינהל מקרקעי ישראל. הוא ישגה אם ימשיך בדיוק באותו נתיב שבו הלך השבוע, משום שהוא הולך שוב נגד הזרם, לא מפני שכך נכון או הכרחי, אלא משום שלא חשב עד הסוף על מעשיו. הליכה נגד הזרם היא שבסופו של דבר תכשיל אותו בגדול, משום שהוא צובר במהירות תחושה ציבורית מחודשת של חוסר אמון, בראש וראשונה אצל תומכיו. כשתגיע להכרעה שאלת המשך ההתיישבות באיו"ש, המשך ויתורים שהוא שש לעשות לפלשתינים כשהתמורה שלהם היא דרישות נוספות, והתמורה האמריקנית היא "שתיקה רועמת", תגובה לפרובוקציות בצפון, סוגיית שליט ועוד – לא יאפשר לו מעמדו הרופף בציבור קבלת ההחלטות הדרושות. מכאן הכישלון יהיה מהיר ומובטח. עדיין אפשר לתקן, אבל אין לכך זמן רב, ואסור לחזור ולשגות.
