מדינה שלמה עמדה ביום ה' על הרגליים, מקווה ומתפללת שהחשש מפני חטיפת חייל סמוך לנתב"ג יתבדה.
לא לחינם עמדה מדינה שלמה על הרגליים, קיוותה והתפללה ל"סוף טוב", לא לחינם הועמדו כל כוחות הביטחון בכוננות, הציבו מחסומים, בדקו רכב רכב, בחנו כל שביב מידע מודיעיני, ואף בשל החשש הקונקרטי הופעל נוהל חריג לאיתור טלפוני של כל חיילי צה"ל, סדיר ומילואים, עד לאחרון החיילים ועד לקבלת תשובה ודאית כי החשש לחטיפת חייל יתבדה, וכי ניתן לחזור לשגרה.
כל הכבוד לצה"ל ולמערכת הביטחון שפעלו ביעילות מירבית, הצליחו לאתר את אחרון החיילים ולשלול באופן ודאי את החשש לחטיפה.
תודה לאל, הפעם זה נגמר בטוב והוכרזה חזרה לשגרה.
לא לחינם עמדה מדינה שלמה על הרגליים. כולנו מייחלים ומתפללים כי כל חיילי וחיילות צה"ל ישובו בשלום לביתם ולמשפחתם. אך לא פחות מכך, כולנו מבינים וחרדים לאפשרות ולתוצאות וההשלכות של חטיפת חייל - דרישתם של בני הבליעל וארגוני הטרור לשחרר מאות מרצחים ורבי-מרצחים, שדמם של מאות ישראלים ויהודים נמצא על ידיהם, והמחשבה המצמררת על הקרבנות הנוספים שישלמו את המחיר הכבד מכל ויפלו קרבן למעשי טרור נוספים של אותם מרצחים וארגוני טרור. ואם לא די בכל אלו - המחשבה המחרידה על המעגל המכושף של שחרור מרצחים וטרוריסטים בני בליעל, ותכנון חטיפתו של החייל הבא, חלילה וחס, שעל ראשו ייחרט "תג המחיר" הבא - בדמות שחרורם של מאות מחבלים נוספים, וחוזר חלילה.
כל אלו, ובהם גם ארועי היום, מקבלים משמעות גדולה שבעתיים כשדווקא בימים אלו אנו שומעים בדלי שמועות על התקדמות במשא-ומתן לשחרורו של גלעד שליט, כשהבטן מתהפכת למשמע זהותם של המחבלים והמרצחים אותם דורש החמאס לשחרר בתמורה לשחרורו של גלעד שליט.
אינני יכול, ואיש מאיתנו לא יכול, לעמוד במקומה של משפחת שליט היקרה, שבמקביל לחשש לחטיפת חייל היום (ושתודה לאל התבדה), "חגגה" לגלעד יום הולדת רביעי בשבי החמאס, יום הולדת רביעי ללא נרות לגלעד, ומבלי שהוא זוכה לאור יום.
ויחד עם זאת, אינני יכול להימנע מלשאול עד מתי נמשיך להיות שבויים במעגל המכושף שכפו עלינו ארגוני הטרור והמרצחים, בני השטן שכל מטרתם להביא להשמדת מדינת ישראל ולזרוע הרס והרג בקרבנו.
עד מתי נמשיך להיות שבויים במעגל המכושף של חטיפת חיילים המובילה למשא-ומתן שבעקבותיו ישוחררו מאות מחבלים, מרצחים, מתכננים ומפקדים של חוליות וארגוני טרור וישובו כגיבורים לצד הפלשתיני, דבר שמביא במישרין, עוד טרם שחרורם של המרצחים אלא אף רק בשלב הכוונה לשחררם, להגברת המוטיבציה של כל ארגון טרור קיקיוני יותר או פחות (בתמיכה ובעידוד מוחלט כמובן של הרשות הפלשתינית ומנהיגיה) לחטוף חיילים נוספים, שיביאו שוב לשחרורם של מאות מרצחים עם דם הידיים, וחוזר חלילה.
לא! אינני אומר שיש להרים ידיים ולוותר! ממש לא! אך האם לא הגיע הזמן, אחרי שלמעשה זנחנו לחלוטין את זכותנו הריבונית לתגובה צבאית חריפה, לשקול מחדש את האופציה הזו? גם בשביל גלעד, גם בשביל כולנו?
האם לא הגיע הזמן שנפסיק להתרפס ולהידבר עם ארגוני הטרור, שרק מפרשים את נכונותנו ואת רצונותינו לעשות הכל, אבל הכל, כדי לשחרר את בנינו, כסימן לחולשה וכנקודת התורפה הקשה ביותר שלנו, עד כדי כך שעצם השמועות על התקדמות במשא-ומתן מגבירה עשרות מונים את המוטיבציה של ארגוני הטרור לבצע "פיגוע איכות" נוסף, ולחטוף חיילים נוספים?
אכן, אנו מוכנים לעשות הכל בשביל חיילינו, ועל כך גאוותנו ואמונתנו, וטוב שכך! אבל אולי, רק אולי כדאי שנשיב לעצמנו על השאלה, אם באמת אנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל חיילינו ובשביל כולנו, מדוע זה אנו נמנעים בעקשנות מלעשות באמת הכל, כולל אופציה צבאית נוקשה וכואבת, כזו שתחזיר לנו את כח ההרתעה, ושתנטרל כליל את המוטיבציה של ארגוני הטרור להמשיך ולחטוף חיילים?
ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו, אמן!
