עידן נתניהו: אין מלך בישראל!

לא קשה היה לשער מי יהיה (כלומר: מי לא יהיה) בנימין נתניהו ה-2 בראשות ממשלה בישראל. האיש ההפכפך, נעדר ערכי יסוד בחייו הציבוריים כמו האישיים, המחזיק ב"משנה" פוליטית מבולבלת, סתורה מניה-וביה, הנתפש (כבר למעלה מעשור) כמי שאחריותו לגורל העם והארץ מפוקפקת עד מופקרת – הוציא זה כבר את 100 ימי החסד בתא הקברניט.

התקשורת בישראל - הלבה והליבה בתשתיתה הממסדית של המדינה – נוהגת עם נתניהו חסד וידה עודנה נטויה. אין פלא בכך: כל עוד ראש-ממשלה בישראל רוקד לחלילי נוער המיקרופונים בגל"צ – החיל והחוסן ילוו אותו בשלום ובמישור.

נתניהו למד את השיעור הגורלי בחייו: כשהחזיק בעמדות מפתח - יהודיות וארצישראליות - הייתה רעייתו שרה בובת האיגרוף הלאומית, ואילו שפת אבריו (האביריים – מהסיירת היקרתית, והנסיכיים – מאצולת רחביה) שימשה לחם שעשועים עבור שוחרי ההגדרה העצמית של שלוחי האייתולות.

אכן, יהירותו המפורסמת של נתניהו כלפי ה"נחותים" בעיניו דהתה מעט באור הזרקורים, כוחנותו עד בריונותו, בהניפו רגל גסה נוכח מטה לחמם של עובדים קשי יום – נשברה, וכך גם התרברבותו ("הם מ-פ-ח-ד-ים") – דעכה. מי שהיה ראש הממשלה הצעיר בתולדות המדינה – מטאור בעיני עצמו – מופיע, בגלגולו החדש, קצוץ כנפיים.

אם ייתקל פה-ושם בהערות ביקורת או מדד הערכה – קרוב לוודאי, כי ראש-הממשלה לא יניד עפעף. במטמורפוזה הנוכחית, נתניהו איננו מחפש ציונים ואותות; במיוחד לא מהזועקים כלפיו "המלך עירום". נתניהו של היום שואף לנירוונה שלטונית, בחסותה ידביק את העם בתרדמת; קדש לניהול מסע הישרדות אישי בתנאים מיטביים. התקשורת כבר מבטיחה זאת.

בנימין נתניהו אומנם נטול אג'נדות, ועם זאת, הוא בהחלט ניחן באינטליגנציה של ראש שבט מזרח תיכוני. הואיל והוא יושב בתוך רפובליקה של מדיה וכל מעידה אמורה לספק כותרות, הרי שנתניהו רשום על פטנט ייחודי בינלאומי: אחריותו הלאומית כראש ממלכה מואצלת לשני עמיתיו הבכירים - אהוד ברק ושמעון פרס.

בעוד אהוד ברק מופקד על מדיניות הביצוע והאכיפה של המרחב האפור האין-סופי באין החלטות ממשלה, מופיע שמעון פרס בן ה-86 ברחבי העולם כראש ממשלה (בפועל), המתווה את המדיניות הכוללת של ישראל וחותר בדקדקנות ליישום משנתו הפוליטית מתמול-שלשום.

בכל אלו ידיו של בנימין נתניהו אינן מתלכלכות. בין לבין הנואם הרהוט משחרר הצהרות רופסות בדבר שתי מדינות לשני עמים בתנאי-יסוד מתוחכמים, ובד-בבד שופט את טעויות מדיניות העבר של ישראל, בלי להזכיר, כמובן, שנטל בהן חלק מהותי.

לעתים נדמה, כי רוטציית התפקידים בין בנימין נתניהו לשמעון פרס מתפקדת כהלכה: נתניהו מזהה היטב את מצוקתו הבולטת של פרס, המחלל במופגן את דמותו הממלכתית של מוסד הנשיאות, וכך - כאילו באין רואים – מיירט הקצין הצעיר מסיירת מטכ"ל את הזקן ממהלכו, בְגָנותו את גל הדמים שפוקד את ישראל בידי עצמה, בצדדו במשפחה החד-מינית ובהטפה להסכמה ולאחדות.

אילו הייתה בישראל עיתונות ישרת-דרך, נטולת-פניות, אילו היה בישראל מבקר מדינה אמיץ ועקרוני דיו, אילו היה מתמנה בישראל יועץ משפטי מקצועי לממשלה, אילו הייתה בישראל תנועה לאיכות שלטון בלתי אג'נדאית – היה שמעון פרס עומד כעת בפני צו עיכוב יציאה מן הארץ.

היה על 'נשיא' המדינה לבחור; אם פערי חברה קוטביים; מצוקות גר, יתום ואלמנה; מחסורם של עני ואביון; גירעונות בנקים של רבבות בתי אב; טורי מובטלים מתארכים – ראויים בעיניו להתייחסות. היה והנשיא המעופף יחפוץ בעוד מחטף פוליטי ברוסיה, באירופה ובאמריקה – הרי שיהיה עליו להמציא לאלתר מכתב התפטרות.

הרווח המשני מהצלת מוסד הנשיאות הממלכתי איננו מבוטל כל עיקר: נטל כבד, כראשות ממשלה בישראל, ישוב לרבוץ על כתפיו הצרות של בנימין נתניהו. או-אז ייוודע לאזרחי ישראל - בעידן ההתגרענות האזורי - מי נושא, להלכה ולמעשה, באחריות הלאומית הכבירה.