לך לך תמיד עם פלוסים

אני רוצה לדווח על יהודי שהולך לאיבוד. קודם כל מפני ששיתוף הפעולה שלי עם השלטונות שהקימו מטה לאיתור הנעדרים חשובה לי עד למאד. עם מטה רב כוח כזה, שיש בידו תמונות של אנשים פרטיים והוא מפרסם את שמותיהם ויכול להיות שבידיו מצוי גם שמי ומצויים פרטים מזהים נוספים, לא משחקים. בעידן "האח הגדול", מוטב לו לכל בר דעת שיאמר מרצון מה הוא יודע שמא יאלץ לומר אותו דבר עצמו מאונס. שנית, כל אימת שאני רואה את הכיתוב LOST באותיות שחורות גדולות אני חושב על האמהות המסכנות שלא מצאו את הילד שלהן אחרי ביקור בלונה פארק ושום משטרה אינה יכולה לאתרם, ולפעמים לא מוצאים אותם לעולם ולפעמים הם מתגלים אחרי שהתעללו בהם. זה נורא. איך אפשר לעמוד מנגד? צריכים לשבח את האל על שנתן בלב המטה חוכמה להזדהות ברגישות גדולה כל כך עם בני המשפחה של ה-LOST האומלל, ועל כן מי שיש לו מידע - ימסור ומי שאין לו - יחפש. חובה. הומניטארית!

אבל יש לי כמה בעיות קטנות, והן טעונות פתרון בטרם אצא לסייע בידי המטה. אני מתבונן סביב ואני רואה אותם, את כל ה"לוסטים"; אני רואה אותם בקמפוס, אני רואה אותם מעורבים עם בני משפחותיהם שאינם נמנים עם ה"לוסטים", אני רואה רבים מתוכם אפילו בבתי הכנסת בימים נוראים. אם אני רואה אותם - הכל רואים אותם. לפני החופה, אחרי הטקס בבניין העירייה, לפני שנולדו ילדים, אחרי. אני רואה חלק מהם בשיעורים של גיור, ואני רואה אחדים מתוכם ב'דינרים' של המגביות השונות. רואה, בעיניים, רואה אפילו מנהיגים מראשי המטה המציב את שלטי ה-LOST לוחצים בחום את ידיהם של אישים אותם הם מחפשים, מצטלמים עימהם, קוראים שמות על בניינים שנבנו לתפארת עזרתם הנדיבה למטה על שמם. אני רואה. אז מי שכל כך נוכח, למה הוא LOST? מה זה, גימיק? לא יתכן. השלטונות שהקימו את המטה אינם חשודים עלי כמסוגלים לשחק עם נושא מורכב וכאוב כל כך בגימיקים. אז בהנחה שהם לא חשודים, מה זה?

השאלה השנייה שלי היא ממתי הם LOST? ממתי מדווחים? מן העריסה, כשבית ההורים מנוגב מיהדות ומציונות וברור שאין הם יכולים לגדל אלא "לוסטים"? למן היום בו אין שולחים את תינוקות בית רבן לבית ספר יהודי ואי-אפשר להם אלא להתבולל? ביום בו תופסים אותם עם חבריהם לספסל הלימודים במסיבת היכרות קרובה עם כל המדוחים שאי-אפשר לעמוד בפניהם? ועד מתי, אני שואל, עד מתי יש לדווח, כאילו שאין תשובה בעולם, כאילו שאין חרטות, ואין נסיבות, ואין חיבוטי זהות המביאים את ה"לוסטים" לעשות את דרכם לבדם ומעצמם חזרה אל חיק בני עמם? מה, זה לא קרה כבר? לא היו מיליונים שהיו חשובים כאבודים ופתע התברר כי בתוכם פנימה לחשה אש מוחנקת ולא כבתה ופתאום "ושבו בנים לגבולם" ומהם היו אפילו לראשי שלטונות המטה?

ושאלה שלישית. אני רואה שלכל שבט ומשפחה בעמך בית ישראל יש הגדרה שונה למי שהוא בחזקת LOST. החרדים לדבר השם פה בארץ אבותינו מגדירים כ-LOST מי שקם מספסלי בית המדרש והלך ללבוש ולצנוח חמוש ממרומים. אבוד. נערות במדים או בלהקת תיאטרון מעורבת או חוקרות באוניברסיטאות הן בחזקת LOST ממין אחר. אבודות. מי שגדל ימין ויצא שמאל, הוא LOST בימין, ולהיפך, ואלה גם אלה אבודים. החרדים לדבר ה' בחוצה לארץ רואים במי שנתפס לציונות ועלה לארץ בתלבושת תנועת נוער חלוצית כ-LOST, והציונים רואים במתגדרים בתוך החומות של היהדות הוותיקה LOST אחר, והרפורמים אובדים, והקונסרבטיבים אובדים ובעיניהם האורתודוקסים אובדים ולכל אחד ואחד בעם היהודי הקטון המסרב בעליל להיחשב כ-LOST יש את ה"לוסט" שלו. ומה יהיה אם כל אחד ואחד יקים לו מטה ויפרסם תמונות ויתבע כי נודיע לו מי ה- LOSTשחשפנו ואת שמו של מי מסרנו כדי להצילו?

ושאלה אחרונה. האם בכלל מותר להכריז על היהודי כ-LOST? לא רק על-רקע האמונה הדתית שחסידים עשו אותה עיקר שבלב ומתנגדים שכלתנים עשו אותה עיקרון שבחשיבה. הכתוב אומר "ואהבת לרעך כמוך"; לא את רעך אלא לרעך, לך לקראתו, קרב אותו, חבב עליו את התורה ואת המצוות ואת הארץ, ולעולם אל תכריז עליו שהוא אבוד. כבד אותו. דבר איתו כאדם שחירותו היא בבחירתו. לך לך תמיד עם פלוסים, הנח את כל המינוסים מאחור. הם לא נכונים ולא מועילים גם אם מקדם מכירות שמדבר בז'רגון של "קמפיין שלילי" זכה במכרז ומצא את "LOST".

רק שאלתי...