זהו סיפור אמיתי על אלופי החיים, אדם מלול והוריו רותי וג'ילבר מלול, אנשים פשוטים. אדם הוא סגן מפקד פלוגה בגדוד שמשון של חטיבת כפיר, החטיבה האוכלת כמעט את כל הקש בשטחי יו"ש, החטיבה מסכנת את חיי חייליה וקציניה, ויותר מכל נותנת לנו חיים שקטים יחסית בשטחים שממערב לקו הירוק וביישובים היהודיים שממזרח לקו הירוק.
אדם מלול הוא האיש הטוב. אדם הוא מפקד שטח בכיר, סמ"פ בגדוד שמשון, מאלה אשר מסכנים את חייהם ובריאותם על-מנת שאנו נישן בשקט. אדם היה בסיור עם יחידתו אי-שם, נורו עליהם יריות, הם עצרו מספר צעירים שהיו חשודים בירי, אדם לקח את אחד החשודים הצידה ו"הוריד לו כאפה".
אדם הגיב תגובה אנושית ובריאה לאיום על חייו וחיי חייליו, לא גרם נזק לאיש, לא שבר ידיים, לא שבר רגליים, אנחנו שלחנו אותו לכאוס טוטאלי, על-מנת שיבודד ויבדל אתונו מן הכאוס הטוטאלי, אדם, לא בר שפיטה, כל עוד לא נגרמה סכנה ממשית לבריאותו של המוכה, או לחייו. כן כבודו של המוכה נרמס, בשטחי ירי ובשטחי מלחמה, הכבוד של שני הצדדים נרמס.
יש עוד גורמים בסיפור. הפרקליטות הצבאית, המתנהגת כמו הבריון השכונתי העוטה מדי שוטר, לצורך העניין נקרא לה הג'ובאר, או ג'אבר, או WHATEVER - פרקליטות אשר יש לה הסמכויות להעמיד לדין, על-פי עקרונות הצבא, ולא על-פי קריטריונים של שינקין ודיזנגוף בתל אביב. ג'אבר חייב להתאים את הקריטריונים של העמדה לדין לרמת האיום, והוא, מסיבות המובנות רק לו, מחליט לרדוף את אדם מלול. במשך חודשים רבים מתנהל משפטו של אדם, הנזק לצבא וליכולתנו לעמוד על המשמר הוא עצום, הנזק לרוח צה"ל עצום. אך ג'אבר - חושב רק על דבר אחד - על הגיליוטינה.
ויש גם קצת הגמון (או הגיון) בסיפור - המח"ט של אדם (מח"ט כפיר אשר כבר לא בתפקיד, וודאי שיושרו וכישוריו יפריעו לו לקבל את התפקיד הבא) אשר בא לבית המשפט ותמך באדם פקודו. המח"ט לא קרא מהאותיות הקטנות של החוק הצבאי, אלא אמר אמת לאמיתה, כי יש אירועים ויש מצבים המצדיקים תגובה גופנית, בפרופורציה, במידה, ומקרהו של אדם מלול שלנו מתאים בדיוק למקרה כזה. ומח"ט הגיון לא מפקיר את חייליו לג'אבר - הוא מגן עליהם כאשר הם ראויים להגנה, גם אם ברור לו שמפקדיו יסכלוהו. המח"ט הגיון לא משאיר פצועים בשטח; אם אינו יכול לפנותם, הוא נשכב עליהם ומגן עליהם גם אם הופך הוא בכך לשכבת הפיצוץ של כל הדרגים שמעליו.
וג'אבר לגמרי לא לבד. האלוף שמני, האלוף רווי הניסיון במערכות פוליטיות הישרדותיות (היה מזכ"צ של ראש הממשלה אולמרט בימים של פרשת הנשיקה הצרפתית של רמון לקצינה בלשכה, והיה מהגורמים אשר לחצו על מיצוי הנושא) מצטרף לג'אבר, מעמיד לדין את המח"ט הגיון בתוך ההליך המשפטי, וחותם על הנייר הצהוב - נייר הנזיפה בקצין.
האלוף שמני העיד (10.9.09) בבית משפט, אלוף הפיקוד לא תומך באלוף החיים - שום אישור לתגובה גופנית הולמת במצבים של סיכון גם אם לכאורה רמת הסיכון ספק אם קיימת עוד.
מערכת השיפוט הצבאית, אשר בחרה בגיליוטינה, ואשר שכחה את ייעודה כמערכת צבאית, ואלוף פיקוד המניף את החרב על החבל האוחז בסכין - לא מבינים את תפקידם, לא מבינים את ייעודם ופועלים בחוסר אחריות קיצוני, תוך שהם מסכנים באופן לא מידתי את חיי החיילים בשטח ואת חיי האזרחים במדינה.
קשה מאוד לקבוע מראש את הגבולות, אין לאפשר לחיילים לשבור ידיים ורגליים של אנשים, ומי שעשה כן ראוי לעונש חמור, אך באירוע ירי המסתיים בניסיון מיידי לקבל מידע באמצעות ברך לאשכים, או סטירה לפנים - תוך הבהרה ברורה של המח"ט, ושמירה של החיילים והקצינים שאין נוגחים למשל באמצעות קסדה, הוא אירוע הראוי לכל שבח, הראוי לכל ברכה, באשר ללא אותה ברכייה, אשר נזקה אפס, מצבנו באותו מקרה או במקרה הבא, יהיה הרבה יותר גרוע.
ברכייה, סטירה, אגרוף בבטן, הן פעולות מיידיות ונחוצות בשולי אירוע ירי (ככל שכך סובר המפקד בשטח). באשר גם אם תועלתן לא ודאית, הרי שנזקן קטן, וגם אם אחת למאה תקטנה את סיכויי ההיפגעות להבא, הרי שבמאזן התועלת הן פעולות נחוצות לצבא חפץ חיים.
נראה כי מנגנונים לא בריאים מכוונים את מערכת השיפוט הצבאית. יותר מדי קצינים מוכשרים מסוכלים באמצעות עדויות על עבירות שוליות, אשר לכל היותר אמורות היו להסתיים בקנס כספי, כמו נסיעת האישה ברכב, נסיעת הילד על טרקטורון, או ברכייה לפלשתיני בשולי אירוע ירי (שם אסור היה להעמיד כלל לדין), כאשר גניבת נשק מלשכת הרמטכ"ל, נחקרת באופן תמוה ומוזר על-ידי הרמטכ"ל עצמו, ואיש אינו מעלה כלל על הדעת להעמידו לדין ולפחות לנזוף בו על הפקרת נשק בלשכתו.
ובעניין הרמטכ"ל ואחריותו האישית למה שקורה בלשכתו - שקט ודממה דקה.
נראה כי הדומיננטיות של השמאל במדיה, בניגוד בולט למצב בציבור, וההשתעבדות של צמרת הצבא למנגנונים הצדקניים והמתחסדים האזרחיים, מתוך שיקולים תמוהים ומוזרים, מורידה את צה"ל מהפסים, הופכת אותנו לעם רך לב, אשר מאבד אט אט את צדקת קיומו.
נראה, לצערי, שאולי שיקולי קח ותן מול מדיה שמאלנית, משעבדים את צמרת הצבא לתורת עולם תבוסתנית, המנותקת מהשטח, המנותקת מהמלחמה המתחוללת בכל יום ובכל שעה רק חמש דקות מכפר סבא; המנותקת מהעומס המונח על כתפיהם חיילי צה"ל, ואשר מעדיפה את הליטוף והחיוך מול מסכי הטלוויזיה אל מול עמידה נחרצת מול האיומים, ומתן גב איתן וחד-משמעי לנושאים בנטל.
