|
השחקן דובל'ה גליקמן [צילום: איציק בירן]
|
|
|
|
|
"הארפר ריגן" - מחזה של מחזאי בריטי צעיר בשם סיימון סטיבנס - עלה השבוע בתיאטרון גשר, תיאטרון אפוף הילה שמלאו לו בימים אלה 20 שנה.
שעה וחצי של התרחשות על הבמה לא מותירות לצופה דקה אחת של הרפיה מהמתח הנצמד אלינו בחיי היומיום. רק תמונת הסיום עם כסאות לבנים, מפות לבנות ופלחי אבטיח בירוק ואדום מזכירה לנו, כי בחיים ישנם גם - תלוי בבחירה שלנו - רגעים של נחת, השלמה ושלווה. זהו הרגע היחיד של רוגע-יחסי במערבולת רגשית של דמויות בנות-זמננו.
עודד קוטלר במאי אורח ב"גשר", ליאורה ריבלין, דובל'ה גליקמן ולוסי דובינצ'יק מעניקים חוויה מרוכזת-מתומצתת-מרירה ומדירת-מנוחה.
"הארפר ריגן", בביצוע ליאורה ריבלין, היא אישה צעירה בת חמישים, אם לבת מתבגרת ואישה לבעל האוהב את משפחתו, שמאחוריו קופה של שרצים. הארפר היא עוד שורדת אחת בעולם של שורדים.
במשך יומיים היא מתעמתת בשתיקה עם הבוס האגוצנטרי שלה, נוסעת לעיר אחרת לבקר את אביה הגוסס, מבקרת את אמה השנואה, שוכבת עם שני גברים, כל אחד בתורו, פוצעת מחזר שיכור בבקבוק שבור, מתגעגעת לבעלה, מנסה למצוא את שביל הזהב ביחסיה המסובכים עם הבת המתבגרת שלה, מאבדת את עבודתה, ואחרי שהיא "פוגשת אנשים חדשים" חוזרת הביתה לשלווה-היחסית של המטבח המשפחתי.
תערובת של תמימות וטירוף מאפיינת את הגיבורה ואת רוב הדמויות הסובבות אותה. כמו הארפר, שנשארה נערה מתבגרת בתפישתה את העולם, כולם נשחקים ומתכופפים מול חיי הטורנדו במאה ה-21, מול בעיות הפרנסה, הזוגיות הבעייתית, הילדות שלא מרפה לעולם מהאדם המבוגר, גיל ההתבגרות מלא התקוות והבוז, האינטרנט, הטלוויזיה, החדשות, הרעש הבלתי פוסק, התקוות והאכזבות.
תיאטרון גשר, שמלאו לו בימים אלה עשרים שנה, מפנה מקום למחזאים חדשים ולבמאים חיצוניים. במקום יבגני אריה הרומנטיקן הרוסי, המפליא להציג את צ'כוב ובני דורו, מביים הפעם עודד קוטלר הצגה עכשיווית בתפאורה מנוכרת. ליאורה ריבלין עושה את תפקיד חייה בכמעט-מונולוג המתמשך לאורך כל ההצגה. לוסי דובינצ'יק היא המתבגרת האולטימטיבית החייבת להוכיח עצמאות, להצליח בלימודים, לבוז להורים ולאהוב את אבא. ב"הארפר ריגן" מתגלה הגדולה של התיאטרון, שבו שחקנים מתמזגים באופן מושלם בדמות וכך חודרים לצופה אל מתחת לעורו.