אנשים מייחסים חשיבות עליונה למה שאומרים הגויים

להערכתי אם ההפסד היה בו משום לקח- דיינו. אם הלקח הוא ששר החוץ מזמן אישית - וזאת בהוצאה כספית ניכרת- את הנציגים שלנו ברחביי העולם כדי לומר להם שלא להתרפס בפני מנהיגי העולם, ולא רוצים שטורקיה תהיה מתווכות אפשרית בנושא הסורי, ונוזפים בשגריר הסורי על התבטאות ראש ממשלתו ( לסכלות ולגסות הרוח של סגן שר החוץ דני איילון כבר התייחסתי בהזדמנויות קודמות), ואין סיכוי לשלום בזמננו ועוד פנינים מבית היוצר של מפעל ליברמן, אזי צריך לשתוק.. לעומת שר החוץ, השר בן-אליעזר שרואה עצמו שליח מצווה לאנקרה מגנה את המגנים, ראש הממשלה עוטף עצמו בשתיקה, וכל התבשיל הזה מבעבע בתקשורת. במצב כזה כל הסברה בעולם, כל הבהרה, כל ניסיון לסלק "אי הבנות" הם לא רק בלתי מועילים אלא הם בומרנג. שר החוץ לא שפך חלב. הוא שפך טונות של פסולת שכל המנגנונים וכול האמצעים הכימיים של המשרד לאיכות הסביבה לסילוק הזיהום לא יועילו. וליברמן הוא מטען שראש ממשלתנו חושש מלגעת בו. יש יחידה שפועלת בצורה יעילה במשרד החוץ וזה "חדר המצב", במקרה של אסונות בחוץ כמו האסון הנורא בהאיטי. הוא אינו מטפל בקטסטרופות שהמשרד בעצמו גורם לנו בעולם.

על מחדליי ההסברה של משרד החוץ שלנו בזירות השונות קבלנו השבוע תזכורת ממבקר המדינה.זהו משרד אטום בכול הקשור להסברה לא קונבנציונלית. בשעתו עשינו מאמצים להפיץ בעולם את מנשר ניצולי השואה, מנשר שנתקבל בתום כנס בינלאומי על "מורשת ניצולי השואה הלקחים הערכיים והמוסריים לעולם" (שנערך ב"יד ושם"). הכוונה הייתה שמשרד החוץ או הנציגות באו"ם תפיץ את תוכן המנשר( שמופיע גם באנגלית) באירועים בינלאומיים שונים לציון השואה. זהו מסמך הומניסטי אוניברסאלי, יהודי. כל המאמצים עלו בתוהו. פשוט לא קבלנו משוב. גבעת משרד החוץ לא עונה. מכאן שהמשכיל בעת ההיא יידום לנוכח פרץ עוועים של מי שמופקד על ענייני החוץ של ישראל. ככה כותב שוקי טאוסיג בגיליון האחרון המקוון "העין השביעית":

ה"זובור" (איך נהנים העורכים לגלגל את המלה על שפתיהם ולהשחילה בין הדפים) של איילון (סגן שר החוץ- צ.ג) גנב את ההצגה מהעילה להשפלה, עוד תוכנית טלוויזיה טורקית אנטישמית, ומהרקע לה: עוד התבטאות אנטי-ישראלית חריפה של ראש ממשלת טורקיה ארדואן. אבל משחק הכיסאות של אנשי משרד החוץ אינו מצליח להשכיח מהעיתונים את מה שלדעת רוב הפרשנים הוא הרקע האמיתי לאירוע: התחרות הסמויה בין שר החוץ אביגדור ליברמן לשר הביטחון אהוד ברק. ברק, והשר בן-אליעזר, מנסים לקרב את טורקיה ואף להחזיר אותה להיות המתווכת עם סוריה. הפלישה של שר הביטחון לתחומי הדיפלומטיה היא לצנינים בעיני שר החוץ; צ'ליקול (השגריר הטורקי בארץ- צ.ג) הוא כנראה הפיון התורן שהוקרב על המזבח (ואיתו, יהיה מי שיאמר, גם הכבוד הדיפלומטי של ישראל). עד כאן הארות והערות לגבי משחק ה"ברוגז" עם טורקיה. אני אדלג על מחסום תיל דוקרני זה. ואתייחס לתקשורת ולמדיניות.

לתקשורת בארץ ובעולם, שהיא החוליה המקשרת בין האנשים לבי הממשלות, ובעניין זה היא שליח ציבור, חשובה בראש וראשונה המדיניות. אם זאת לא נראית לו, או שהיא לא נראית למקבלי המסר- הממשלות, שום תעמולה לא תעזור. הסברה טובה היא הסברה מהימנה. בשעתו בראשית הקמתו של "קול ישראל, ושנים לאחר הקמת המדינה- בשרות השידור היה מה שקרוי "בית השידור " ע"פ ויקיפדיה קול ישראל בערבית (בערבית: صوت إسرائيل بالعربية, ידוע גם בשמו השני; רשת ד'), הוא תחנת רדיו ממלכתית שנוסדה במסגרת קול ישראל בראשית ימי ישראל כמכשיר תעמולה כלפי ארצות ערב וכלפי ערביי ישראל.

הגדרה מסכמת זאת היא לא נכונה, או לכול הפחות לא מדויקת. אם תעמולה מתקבלת כמשהו שהוא אינו אמת, כמו התעמולה הקלאסית הנאצית או הרוסית בשעתו על ה"פרוטוקולים של זקני ציון" וכיו"ב, מערכות תעמולה של משטרים טוטליטריים או של מדינות ערב נגדנו- אזי ההגדרה הזאת חסרת בסיס. כוחו של "קול ישראל" בערבית. היה בהבאת דיווחי אמת על מה שקורה בעירק, בסוריה, במצרים, בסודאן ועוד. המאזינים שם, בהעדר אמצעי תקשורתי אמין, למדו מן הדיווח של "קול ישראל בערבית" על מה שמתרחש אצלם. ולכן הרשת רכשה לה מאזינים ערביים רבים שאף יצרו אתה קשר. הם יכלו לאמת מידע, וכך במשך הזמן התחנה נהפכה לאמינה. משום כך בדווחה על מה שקורה בארץ, והיא דווחה האמת, (אך רק חלק ממנה : שרות השידור פעל במסגרת משרד ראש הממשלה) ולא שקרים, הדיווחים נתקבלו כאמינים, והם לעצמם אכן היו כאלה.

אני מביא דברים אלו כעדות אישית מן הימים בהם עבדתי ב' "קול ישראל" ועמדתי מקרוב על השידורים בשפה הערבית ועל אופיים. קיבלנו גם דיווחים מפורטים בוועדת ל"פ (לוחמה פסיכולוגית) של צה"ל שהקים אלוף חיים הרצוג ראש אמ"ן, לימים נשיא המדינה.

זאת הייתה וועדה של אמ"ן אך ישבו בה סוציו-פסיכולוגים, מומחים לתעמולה, עיתונאים, אנשי מדעי מדינה וכיו"ב. כיום צה"ל עושה משהו בתחום המערכת ברשת הקיברנטית (הממוחשבת) ולפי פרסומים שונים הוא מתכוון לפתֵח תחום זה, אבל זאת לוחמה הרתעתית כנגד "האקרים", עם אוריינטציה מודיעינית, צבאית, אשר אינה עוסקת בתחום האזרחי. רק בתקופה של מלחמה, צה"ל פעיל בתחום המידע לציבור הרחב, כפי שהיה במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה" בעזה. אבל הוא פספס בגדול. אם מדובר במלחמה, הדוגמה הטובה ביותר לניצול כלי התעמולה היה בעת מלחמת העולם השנייה. כאשר בעלות הברית ובראשם אנגליה וארה"ב פעלו נגד השידורים הגרמניים בפיקוחו ובהנחייתו של התעמולה גבלס, שרות השידור הבריטי- הבי בי סי המפורסם הפך לכלי אדיר בהפצת מידע, תעמולה, פרשנות, עידוד, לבריטניה עצמה ולעולם כולו, כולל ארצות האויב ורשתות המודיעין והמחתרות. הוא התקבל כאמין ..

יש גורמים בישראל כמו Palestinian Media Watch, מוסד ירושלמי אשר מביא לקטי עיתונות של מדינות ערב ואף מוציא קלטות( pmw@palwatch.otg ). הוא מביא בעיקר דברי שטנה. אולם במקרה זה שני פנים ללקטים אלה. אחד, שהוא מביא דברים שנכתבו או שודרו בתקשורת הערבית. שתים, ממה שאנו יודעים- ישראל אינה זוכה לתקשורת "אוהדת" אפילו לא במדינות הערביות שיש לנו קשרים דיפלומטיים איתם כמו מצרים וירדן. אדרבא, העיתונות המצרית היא הארסית והבוטה ביותר כלפי ישראל. זה אמור לגבי המדיה כולה הקולית והחזותית. זה אמור במידה קצת פחותה לגבי ירדן, אף שגם שם בת הקול העוינת היא בדציבלים לא נמוכים. למעשה, רשת "המדיה ווטש" בעצם משקפת די נאמנה את הנימה האנטי ישראלית בארצות ערב. ויש עוד גורמי הפצה דומים. ויש אזרחים שאכפת להן. כותרת "פלשתין מדיה ווטש" מדווחת על סגידה לטרוריסטים שרצחו ישראלים: שר התרבות הפלשתיני הגן על גלוריפיקציה של מחבלים בקריאת כיכר העיר על שם דלאל מוגרבי, המחבלת אשר רצחה 37 ישראלים, באומרו כי "זה המעט שיכולנו לעשות".

לדעתי, עם כל התחושה הקשה שמתלווה לפרסום כזה, אינני חושב שזו דוגמה טובה להסתה פלשתינית. יש מי שיכולים לטעון, בצדק או לא, שגם יהודים שנחשבו בשעתו טרוריסטים קראו על שמם רחובות וככרות. יש דוגמות טובות יותר להסתה במישור הפרטי והציבורי בקרב הפלשתינים. מכל מקום, חרף היותה עובדתית, סוג כזה של הסברה נתון במחלוקת בינלאומית. בכול מקרה מדובר במוסד שמפרסם לקטים מתוך התקשורת הערבית.

אני מתייחס לאנשים פרטיים. גם בארץ וגם בחוץ יש אנשים פרטיים שרוצים לעשות משהו. יש לי ידיד בארה"ב, פעם מדריך צעיר בתנועת "הנוער הציוני- יהודה הצעיר" - בהיותי שליח בארה"ב. שמו פרופסור וויליאם פירשיין, מיקרוביולוג בולט בארצו ובעולם. מכיוון שהוא אוהב את ישראל וקנאי לשמה ולמעשיה הוא אימץ עמדה לאומית, אפילו לאומנית, בכול הקשור ביחסינו עם הערבים. יש לו בלוג, אך עיקר הפצת המסרים שלו היא נקודתית למכריו באמריקה וברחבי העולם. מסרים אלה כוללים סוגיות שלעצמן מהווים נושאים לכתיבה שלו, אך לרוב אלה התייחסויות לפרסומים בראש וראשונה בעיתונות. ב 2- בינואר הוא כתב מכתב לעיתונאי טימותי ראטן שפרסם מאמר במדורו בעיתון "ניו-יורק פוסט". הנה קטע במקור מתוך מכתב ארוך יותר שהוא פרסם ואח"כ אתמצת גם את הקטע לעברית.

Subject: wishful thinking
Dear Mr. Rutten:

I read your column in the NY Post today (Jan 2) about the cold war lessons in fighting jihad, but they don't wash... In the cold war you really had suppressed individuals, their leaders and groups yearning for freedom who spoke out with their writings and demonstrations (which were quickly savagely suppressed by the dictators)... However now, except for Iran (which isn't really a Muslim country), there is literally no Muslim nowhere that speaks out against these savage Islam fascists... Why? Because the rank and file agree with their demented Imams and most of them applaud the savagery of the terrorists (they don't call them that) in killing infidels. Nothing in our history has prepared us for defeating these evil spawn...Nothing...And when the Yale University Press publishes a book about the cartoons without showing any of them, because of possible retaliation by the terrorists, then we have really hit rock bottom..


Bill Firshein
Professor Emeritus
Wesleyan University
Middletown, CT, 06459

הכותרת של המסר היא: הרהורי לב. ליבת הטיעון של פרופסור ווליאם פרשיין מול ראטן היא שהתיזה שיש ויש מדינות מוסלמיות, אין לה בסיס בכול הנוגע לקנאות. הא- ראייה: אין בעצם שום מדינה מוסלמית אשר יוצאת חוצץ, בחריפות חד-משמעית כנגד הקנאות האיסלאמית. זאת ועוד. לדעת פרשיין רוב המוסלמים מסכימים עם האימאמים המטורפים ואף משבחים את האכזריות שלהם כלפי "הכופרים". אבל הפרופסור מאוניברסיטת ווסליאן לא חוסך שבטו מן האקדמיה באמריקה. והוא מביא דוגמה. כאשר ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל-Yale (אחת האוניברסיטאות בפסגת האקדמיה בעולם- צ.ג) מפרסמת ספר על קריקטורות (על האסלם – צ.ג) מבלי שתציג אפילו אחת מהן מחשש של פעולות תגמול מצד הטרוריסטים, כי אז הגענו לתחתית.

בכך שהבאתי דוגמה זאת, אני לא מתכוון לומר כי התיזה של פרופסור פרשיין היא נכונה. היא ללא ספק כוללנית. אבל היא דוגמה לאדם שאיכפת לו ושהוא עושה הכול כדי להביא את דעתו בפני אנשים רבים, שהוא רואה בהם אנשים בעלי השפעה.

שני היבטים לצורה כזאת של מידע. היבט אחד אינפורמטיבי. הבאת הדוגמה של ספר הקריקטורות של אוניברסיטת ייל, היא טובה. מה שלא טוב בהסברה מסוג זה הוא וויכוח. פרופסור פרשיין גם מתווכח, בקטעים אחרים שלא הבאתי. רוצה לומר, שהבאת עובדות מתחום האקדמיה או ציטוט מתוך עיתונות הערבית, במקרה שלפנינו עיתונות ארסית כלפי ישראל, היא גם צעד נבון וגם במקרה זה נכון. עובדה שאוניברסיטת ייל לא פרסמה אף קריקטורה. עובדה שהתקשורת הערבית בכללה היא אנטי ישראלית. פה ושם יש קולות בודדים אשר חולקים על סוג כזה של כתיבה, אך גם זאת מן הבחינה של תועלת תעמולתית ולא כערך בפני עצמו.

הסברה מסוג אחר היא הסברה עצמית. להעמיד דברים על דיוקם. כאשר אני מתווכח עם איש תקשורת זר, כאן או בחוץ, ומעמיד אותו על עיוותים בסיקור על הנעשה אצלנו, הוא יודע שאני לא מצוי בשרות אף אחד. אני אכן חושב שאין לנו מדיניות חוץ ברורה ומוגדרת בכול הנוגע לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים, וזאת, מעצם טבעה המזגזגת או מאחזת עיניים, היא קשה להסברה. באותה מידה אני חושב שהתקשורת במערב מעָוותת, הן בדיווח והן בפרשנות את המציאות הישראלית. אני אומר זאת בפה מלא.

דוגמה אחרונה להתנהגות בוטה כלפי ישראל, היא של קבוצות מתפרעים בניו-זילנד נגד הטניסאית שחר פאר בטורניר הטניס, כאשר המפגינים לא רק מחו נגד ישראל, אלא הפריעו למשחק, והמשטרה אומנם גררה פה ושם מפגינים, אך אפשרה זאת. כול ספורטאי ישראלי או שוחר ספורט היה צריך "להפציץ" הן את ממשלת ניו-זילנד והן את ההתאחדות העולמית לטניס ולמחות לא על המחאה אלא על הצורה שלה. להפציץ- באינטרנט. כיום כאשר האינטרנט הוא תקשורת המונים במלוא מובן מונח זה, מי שיודע להשתמש בו, במסרים, בטוקבקים או בבלוגים יעשה זאת. זאת הסברה חשובה. היא מגיעה לכל מקום ומגיעה מהר ויש לה משוב.

אני, שבמקרים כאלה משתדל לא רק לדרוש יפה, חיפשתי דרך לפנות לממשלת ניו-זילנד. לדאבוני לא זו בלבד שאין לנו שגרירות במדינה זאת, אלא שגם תיבת דואר לשגרירות ישראלית באוסטרליה, אשר מאומנת כנציגות בוולינגטון הבירה, אינה נגישה. משרד החוץ שלנו הוא דוגמה מובהקת לחוסר נגישות, אלא, כאמור, אם יש איזה אסון בחו"ל ובמשרד פועלת לשכת קשר. לבסוף מצאתי שיש לניו-זילנד קונסוליה בארץ וקונסול הכבוד הוא גד פרופר מבעלי חברת "אוסם". העברתי איפה את המכתב למענים אלה. בהנחה שהוא יגיעה לוולינגטון- איכשהו. והנה המכתב במלואו ותקציר ממנו בעברית:

To:Foreign Minister
Govermnent of New Zeland
Mr Murray McCully
by fax 64-4-4729596

Your Excellency.

Viewing the evening news magazine on the National Channel (Israel Broadcasting Authority) I found myself disturbed and frustrated as at a Tennis international tournament taking place in New Zeeland Israelis" representative Ms. Shahar P'er was most viciously harassed by a group of anti Israel demonstrators .

Being a liberal and living in a democratic country I wholeheartedly support protests and demonstrations as acts of freedom of speech and legitimate protest .However this was not a protest in any accepted form but sheer interruption. It was a means of disturbing, almost interrupting the game, more precisely the performance of Ms.P'er.

If it were a lecturer at an academy forum being shouted down and interrupted, I assume that the disturbers would have been shown out.

If the police had noticed indeed that the protestors did not carry only slogans but drums and trumpets, they should have seen to it that the demonstration takes place in a remoter area so as not to interfere with the game.

Sometimes, ladies and Gentlemen ,in the service of Your government' you have to realize that even a democratic, liberal open and peaceful society as your country is- one has to defend democracy in a more active way, not condoning acts against a sports visitor(actually – star) of a friendly nation.

Yours Sincerely

Zvi Gill
zvigill@012.net.il
www.notes.co.il/zvi
address: 15 Hisin st tel Aviv 64284- Isarel
972-3-5251401 fax 972-3-5257371

הטיעון שלי הוא שכמי שאין לו התנגדות למחאות ולהפגנות, במקרה זה זאת הייתה בעצם הפגנה אלימה כאשר המפגינים השתמשו בכלים- תופים חצוצרות- כדי לשבש את המשחק או להפריע לטניסאית שלנו שחר פאר. במקרה זה חובה היה על השלטונות- המשטרה- להרחיק את המפגינים כדי שהמשחק לא יופרע. זאת כשם שמרחיקים אדם שמפריע למרצה במוסד אקדמי. סיימתי בכך שגם מדינה חופשית, פתוחה ושלווה כמו ניו-זילנד חייבת להגן ביתר תוקף על הדמוקרטיה, בייחוד כאשר מדובר בתחרות ספורטיבית שבה משתתפת טניסאית מארץ ידידה...

אני מסופק אם זה יגיע לשר החוץ של ניו-זילנד, או למישהו חשוב. אבל אילו נכתבו כמה מאות מכתבים כאלה היו לכך אי אלה הדים. האינטרנט הוא תקשורת המונית במלוא מובנו של מונח זה זה. לא משנה כמה יכול מסר של כותב יחיד להיות חד וקולע, אבל "הפצצה" מאסיבית נשמעת גם דרך חלונות אטומים. רוצה לומר, אם יהיו הרבה יחידים שהעניין חשוב להם, הם יוכלו להעביר את המסר. ברגע שהעברנו את המסר, עשינו 90% מן המלאכה.
גם לגבי התקשורת הערבית העוינת ניתן לעשות משהו. לא במישרין בפניות אליה. אלא בפניות אל האיגודים הבינלאומיים לעיתונות ולמדיה. גם כאן האינטרנט הוא אמצעי טוב. וזה אמור לגבי ההתקפות הקולניות והבוטות, במתכוון, ככל הנראה, של ראש ממשלת טורקיה. בטורקיה יש גם עיתונות חופשית ולא רק אסלמיסטית ואפשר למחות דרכה. וודאי שלא למחות בחרם על תיירות לטורקייה. העם היהודי וישראל שבעים חרמות. מלבד זאת יש כאן עניין של חסכון. גם במצב הנוכחי בתי המלון והצימרים מפקיעים מחירים. בהעדר חלופות כמו טורקיה ייקרו אותם עוד יותר.

אצלנו שתיקה תמיד משתלמת, שכן היא עדיפה על ברבור. משום כך במקרים מסוימים שתיקה לא "כהודאה דמי" אלא היא ממלאה תפקיד. החאמס, למשל, שכה הצטיין במסע התעמולה נגדנו, החליט לפי המדווח, לשתוק בשלב מסויים בכל הקשור לגלעד שליט. לפי הדיווח, בכיר בחמאס אמר בשבת שעברה בראיון לעיתון אל-חיאת כי הארגון משתמש בטקטיקה חדשה במשא-ומתן בעניין חילופי שבויים עם ישראל. הטקטיקה החדשה, לדבריו, מתבססת על איתור נוסחאות שעוקפות את נקודות המחלוקת בן-ישראל לחמאס, והימנעות מעימות תקשורתי. לדבריו, החמאס לא מעוניין בשלב זה לפתוח חזית תקשורתית מול ישראל ומדינות אחרות, ולכן עדיף לפעול במישור של משא-ומתן שקט. דוגמה טובה כיצד תעמולה משתלבת מצוין במדיניות והיא חלק בלתי נפרד ממנה.

אגב חמאס, הסוגיה של גלעד שליט, בהקשר זה, ראויה לכתיבת דוקטוראט. התוצאה הייתה בלתי נמנעת בסחבת הארוכה והמתישה מול החמאס. אולי פה ושם צברנו נקודות בזירה הפנימית, אף שאני בספק, אבל נכשלנו כישלון אסטרטגי מחפיר. אותו חמאס שאנו עמלנו שנים להפוך אותו למצורע בעיני העולם, זכה לא רק להכרה מצדנו אלא להכשר לאומי ובינלאומי של היות פרטנר להידברויות. אנו היינו הבג"צ והבד"צ שהכשיר בעיני העולם את החמאס. הוא לא יכול היה לקבל מתנה יפה יותר משום גורם אחר, אפילו לא גורם ערבי מקורב אליו. אכן האמירה שזוכה צדיק שמלאכתו נעשית בידי אחרים, היא לא תמיד נכונה. אבל על כך, ברשימה אחרת.