היו היה זמנים שלא יחזרו עוד לעולם, כשנמניתי עם עובדי עולם ההיי-טק של רמת החייל. היו אלה ימים רוויי חוויות גסטרונומיות, התלבטויות קשות לגבי "מה אוכלים" וארוחות צהריים מגוונות ומפנקות במסעדות השוות שבאזור. אחת המסעדות שזכתה ליעוד חגיגי במיוחד בעיניי עמיתיי ההייטקיסטים ובעיניי, אליה היינו הולכים רק כדי לחגוג משהו מיוחד, הייתה ה"הדסון", גם בגלל העסקיות הלא זולות שלה וגם בגלל מעמד "המסעדה", שלו היא זכתה לעומת המסעדות/המזללות האחרות באזור.
הדסון היא מסעדת בשרים שמשתרעת לגובה באותה המידה שבה היא משתרעת לרוחב ולעומק. מדובר בחלל עצום בגובהו, בסגנון ניו-יורקי אופנתי, שחבוי בתוך מתחם נסתר שבין הרחובות ראול וולנברג והברזל. בשעות הצהריים משתרע מחוץ למסעדה הזאת תור ארוך של עובדי ההיי-טק הרעבים לבשר ובתוכה שורר רעש המאפיין את הסעדת הצהריים של הפועל הארצישראלי. אבל עסקיות זה עסקיות, בשביל לעמוד על טיבה האמיתי של מסעדה צריך לרחרח ולנגוס מאווירת הערב שבה. אז למרות ההיכרות הלא מועטה שלי עם הדסון של הצהריים, בשמחה ובששון קפצתי על ההזמנה לאכול בה בערב! עד אותו הרגע, הרושם שלי מהמסעדה היה מחמיא ביותר והייתי מסוקרנת ביותר ברמה הקולינרית והמולקולרית לגבי מה שמצפה לי שם בארוחת הערב.
הגענו בשעה 20:30 לקבלת פנים מאירת פנים של מארחת אלגנטית בעמדתה היפה שמול דלת הכניסה. מהמראה בתוך מסגרת עצומה שתלויה ברוב פאר מעליה בהו בנו שני הפרצופים המורעבים ומלאי הציפייה שלנו. הובילו אותנו לשולחן אובאלי במרכז המסעדה שמסביבו נרשמה נוכחות מוגברת של משפחות רבות משתתפים ומנהלים מכופתרים שניהלו שיחות עסקים מהולות ביין, אף לא זוג אחד נוסף מלבדנו. כיוונתי את שמיעתי הרגישה... ונדהמתי לגלות כי למרות העומס שהיה בתוך המסעדה, בכלל לא היה בה רעש (אפילו היה אפשר לשמוע את מוזיקת הרקע). חשבתי לעצמי, שכנראה טמון איזה סוד בגובה התקרות או שאולי אלה הקירות, שקושטו על-ידי "קוביות" טקסטיל רך בצבעים חמים, שאחראים על כך, לא יודעת, אבל היה מאוד נעים שם. מנורות לבנות עגולות שתלויות מהתקרה באמצעות חוט חשמל ארוך מפזרות את האור בצורה נעימה לנשמה ולקיבה וסידור השולחנות בצורה שיוצרת "נישות" מעניק אינטימיות פרטית גם אם אתם ממש במרכז המסעדה כפי שהיינו אנחנו.
בהתחלה נשנשנו את מקלון הלחם שהגיעה לשולחן בתוך שמפנייר קטן. לחם השיפון, היה חמים ובשילוב עם חמאה הפיץ בפה טעם של פחמימה נהדרת. למנה הראשונה הזמנתי שרימפס ברוטב חמאה ושום (42 שקלים). השרימפס הגיעו לשולחן בתוך צלחת לבנה בעלת שוליים ענקיות וטעמם היה נפלא. הרוטב שאירח אותם ניחן בסמיכות הנכונה, בצבע חום בהיר יפיפה ובטעם המדגיש את הטריות של השרימפס. חבל רק שהמנה הייתה קטנה מדי. בן זוגי אכל פטריות במחבט עם עלי תרד ברוטב טריאקי ופרמזן (45 שקלים), שהיו פשוט נהדרות. מנה מאוד יפה של מבחר פטריות יער חתוכות גס, פטריות אנוקי קטנטנות ופטריות שמפיניון שלמות עטופות בטעם הטריאקי המתקתק המהול בארומה גבינתית חריפה של הפרמזן ושילוב התרד במנה היה מפתיע ומרענן את טעמן של הפטריות.
ואז הגיעו הכוכבים האמיתיים של הערב שלשמם התכנסנו, הבשרים! אני בחרתי בסטייק סינטה "מנהטן" במשקל 453 גרם (159 שקלים). אני בדרך-כלל נוטה להתאכזב מסינטה, אבל בהדסון המנה הזאת קיבלה המלצות חמות מאוד מהמלצרית ולפי החיוך שנמרח על שפתיה כשהזמנתי אותה, הבנתי שלא טעיתי בבחירה שלי. קיבלתי צלחת מחוממת עם "הר" של בשר עליה. הסטייק שלי התנשא לגובה של כ-4 ס"מ ותפס כמעט את כל הצלחת כולה. הבשר היה אומנם בעל טעמים מטריפים ומעוררי השראה, אבל מידת העשייה "מידיום" הקשתה מאוד על הלעיסה. כאשר התלוננתי על כך בפני אחראית משמרת החיננית של הדסון, סיכמנו כי ניתן לסטייק עוד צ'אנס אחרי צלייה נוספת. זה אכן פתר את בעיית הרכות ואני יכולתי להמשיך לגרגר. כתוספת לבשר ביקשתי גרטן בטטה בשמנת צ'יפוטלה. מנה מושלמת משכבות דקיקות של "עלי" בטטה נימוחים, שסודרו בפירמידה עם נטייה קלה הצידה כדי להבליט את הדירוג היפה. למרות שהשילוב של השמנת והבטטה תמיד יוצר מתיקות יתר, לגרטן של הדסון כלל לא הייתה בעיית מתיקות יתר.
בן זוגי הזמין סטייק אנטריקות מיוחד "ריב איי" 500 גרם (189 שקלים). אין דבר יותר מלבב מלראות את המפלצת הזאת מנצנצת מעסיסיות על הצלחת. הריב איי הזה הוא חלומו של כל קרניבר המכבד את עצמו. אדיר מימדים, עסיסי ורך כל-כך, שאפשר לאכול אותו גם בלי שיניים - מלך הסטייקים! כתוספת לסטייק ביקשנו שרוכי זוקיני בתימין, נחמדים אבל ליד הבשר טעמם פשוט נעלם. כתוספת שנייה לאנטריקוט הזמנו סלט קולסלאו וייטנאמי, שהיה ללא ספק הפתעת הערב שלי בהדסון! גזר וכרוב החתוכים לרצועות דקות כמקובל אבל במקום המיונז, הרוטב שלו היה מורכב מרוטב סויה מלוח, סילאן מתקתק ושמן סומסום. בשביל האותנטיות "טובל" הסלט בשקדים קלויים. שילוב גאוני של מרקמים צבעים וטעמים, בחיים לא חשבתי ששקדים יכולים להשתלב בהרמוניה כזאת עם גזר וכרוב והטעם של שמן הסומסום שנכח רק במרומז העניק למנה הזאת את הטאצ' הייחודי שלה.
אחרי ששרדנו את הסטייקים ונשמנו כמה דקות, הזמנו לקינוח עוגת גבינה "ניו-יורק" עם תותים טריים (37 שקלים). קיבלנו עוגה גבוהה עם ארבעה תותים טריים שלמים שישבו מעליה בנינוחות. העוגה הייתה גבינתית מאוד מצד אחד ומתוקה מדי מצד שני. למרות השובע הקטלני הסתקרנו והזמנו גם קרם ליים חצי קפוא על עוגיות "אורירו" ביתיות במרק תותים (35 שקלים). את המקפא החמצמץ הזה, שמרקמו הזכיר קצת קרם ברולה קפוא, עיטרה גרידת לימון, מה שהוסיף למנה קצת מרירות ורעננות. מרק התותים תרם למנה צבעוניות משמחת ופריכותן של עוגיות האורירו השתלבה מצוין עם האווריריות של המקפא.
יש בהדסון את מוטיב הגובה החוזר על עצמו כמעט בכל המרכיבים של החוויה הקולינרית שבה, גם התקרה גם הסינטה וגם עוגת הגבינה, הכל הצטיין במשיכה כלפי מעלה. המרחב הענק של הדסון, מצד אחד חמים מבפנים בזכות העיצוב שלו ומצד שני משתלב עם הסביבה ההייטקית בזכות חזיתות הזכוכית. הגודל של המסעדה בצורה מאוד מפתיעה, כלל לא גורע מהאינטימיות באוויר והשירות בה מאוד זריז (לפעמים אפילו יותר מדי), אדיב ומקצועי ושום פרט, אפילו לא הנפת יד מרומזת, לא נשארת ללא תשומת הלב. באשר לאוכל, מנות הבשר שהן מנות הדגל של הדסון, ללא ספק מעוררות התפעמות רגשית וקולינרית וממקמות את המסעדה בפסגה שהיא ראויה לה.
- עמכם הסליחה על מחסור בתמונות מעוררות תיאבון, העניין הוא שנוכחותה של המצלמה התאדתה מזיכרוננו עד לסיום הלעיסה של הסטייקים, מה שנשאר לנו לצלם זה את הקינוחים.
