מבט במכלול ההאשמות והטענות כלפי ישראל על ביצוע
פשעי מלחמה, מגלה תופעה מעניינת: כמה עמוק שתחפור והיכן שתחפש, לא תמצא הוכחות או אפילו עדויות בעלות אמינות מזערית לכך שחיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה או פגעו במתכוון בחפים מפשע. אם מייחסים את מידת האמינות הראויה לתעמולת חמאס ולכזבי "האגודה לזכויות האזרח בישראל" (שפרסמה ב-16 לינואר 2009 מודעה, המאשימה את ישראל בהרג 335 ילדים בעזה) – כל המחקרים הרציניים מלמדים ש-70 עד 75 אחוזים מן ההרוגים הפלשתינים במבצע "
עופרת יצוקה" היו מעורבים בלחימה. גם בין ההרוגים שלא ידוע אם היו מעורבים בלחימה, יש שיעור גבוה בהרבה מחלקם באוכלוסיה של גברים בני 35-17, ושיעור קטן בהרבה מחלקן באוכלוסיה של נשים ונערות – דבר המצביע על סבירות גבוהה שרבים מההרוגים שנחשבים חפים מפשע היו גם הם מעורבים בלחימה.
אם מצרפים לכך את העובדה שארגוני הטרור מקפידים לפעול מתוך אוכלוסיה אזרחית, שאנשיהם הקיפו עצמם בילדים וניסו לגרום פגיעה ישראלית בכמה שיותר חפים מפשע, לא צריך להיות מומחה לזכויות אדם כדי להבין את היקף המאמץ שעשתה ישראל להימנע מפגיעה באזרחים.
לא בכדי נשמטים ומודחקים מן השיח הציבורי דברים שאמר בחודש אוקטובר שעבר השופט ריצ'רד גודלסטון עצמו בראיון עיתונאי על הדוח שחיבר: "לו היה זה בית משפט, לא היו לנו שום הוכחות" – ובתרגום לשפה מדוברת: "הדוח שלי הוא עלילה חסרת בסיס".
הסיסמה הדמגוגית "אם אין מה להסתיר למה לא לחקור?" שבשימוש עשרת הארגונים ל"זכויות אדם" מבהירה באופן חד את הנחת היסוד של אויבי הציונות בארץ ובחו"ל: ישראל אשמה כל עוד לא הוכחה חפותה – הנחה הסותרת את חזקת החפות, שהיא עיקרון בסיסי במערכת המשפט המערבית-דמוקרטית, לפיה אדם (ובמקרה זה ארגון או מדינה) הוא זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו.
העיקרון המכונן של תפיסת המשפט ההומניסטית הוא, כי לשם הרשעה בדין על הטוען לאשמה להוכיח אותה מעבר לכל ספק סביר. העובדה, שדווקא ארגונים המציגים עצמם כארגוני "זכויות אדם" נוקטים גישה משפטית הפוכה, אנטי-הומניסטית, הייתה מפילה מהכיסא אפילו את ג'ורג' אורוול.
פרשת "הטבח" בג'נין במבצע "חומת מגן", פרשת הילד מוחמד א-דורה, הסרט "ג'נין ג'נין" ועוד עשרות מקרים שבהם הואשם צה"ל ברצח אזרחים, אשר התבררו לבסוף כפגיעה מדויקת במחבלים – כולם האשמות שהוטחו נגד ישראל, ושהוכחו מעבר לכל ספק כעלילות דם.
כל העלילות הללו ממשיכות לשמש חומר תבערה מרכזי לתעשיית השנאה וההסתה נגד ישראל גם לאחר שהוכחו כשקרים. כלומר, לצד הנחת היסוד, שישראל אשמה כל עוד לא הוכחה חפותה, מתגלית אמיתה נוספת: לישראל לא ניתן להוכיח את חפותה בשום דרך.
ובאשר לעובדה המרה שאלפי ישראלים מוצאים כיום את פרנסתם ומקדישים את חייהם למאבק תעמולתי נגד זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ונגד זכותה וחובתה להגן על אזרחיה, כבר כתב על תופעה זו יוסף ויתקין לפני 99 שנים:
"שנאה עצמית מידה שכיחה היא אצל בני האדם, בייחוד אצל המעוּלים שבהם, אצל אלה שחוננו בנפש יפה, הרגשה דקה וערה וכישרון אַנליטי מפותח. בני-עילאה אלה מתרשמים ביותר מניגודי החיים ותהומותיהם, חידת העולם, סוד הרע והייסורים. השאלות:
מאין, לאן ולמה נהיות לשאלות חייהם. התשוקה לפתרן מעמיקה את כוח הסתכלותם, מחדדת את כישרונם האַנליטי, אפס מתוך הסתכלותם העמוקה מתגלות לפניהם תהומות חדשות, אחת אפילה מחברתה, תוהו-ובוהו ומחשכים שחורים, וייאוש וחרדה ומכאובים גדולים תוקפים אותם.
רבים מהם נשארים אומנם בחצי הדרך, מוצאים הם, בתוך מכשירי ההגנה העצמית שכל אדם מחונן בהם, איזה פתרון פאליאטיבי, ונרגעים. אך מקצתם אינם יודעים מנוחה. בודקים הם גם את נפשם באיזמל ניתוחם, אולי טמיר בה הפתרון, ומתוך כך מחלקים המה אותה ליסודותיה. אישיותם השלמה מתפצלת אצלם לאישיוּיוֹת רבות מתנגדות וגם צוררות אשה את רעותה. הכַאוֹס מתחיל מושׁל בתוךְ נפשׁם, והם מרגישׁים את עצמם רצוצים ושׁבורים, תשושי כוח וחסרי משען ואבודים בתוך עצמיותם. לפני עיניהם מרחף אומנם איזה אידיאל של שלמות ויופי, עוז ואושר, אך הכל כה רחוק מאידיאל זה והם עצמם מה רחוקים הם ממנו, ומה קשה לחתור אליו! גם הם, אחרי הכרתם את הרע, נשארים עבדים לגזירות ולחוקים עיוורים, כפותי-רצון ודלי-מעשׂ, וכל הטינה שבלבם כלפי הרע העולמי ואי-השלמוּת שבחיים מתחילה מתרכזת כלפי עצמיותם הם, ורגש מוזר, רגש של שנאה עצמית מתעורר בהם".
