בדלתיים זגורות

נעבור עתה אל כתבנו המשדר בהתרגשות מבית המשפט המחוזי: "כאן, בבית המשפט המחוזי, התחדש הבוקר משפטו של הנאשם רם הדרג, משפט שממשיך, כידוע, להתקיים בדלתיים זגורות. הנאשם למד איך להיכנס לאולם בלי להיתקל בעיתונאים הרבים, שאת שאלותיהם המציקות הוא כבר לא יכול לזבול. לפי מראה פניו הוא נמצא במז'בר רציני, ואם ניקח בחז'בון את ההתפרצויות שהיו לו בעבר נגד עיתונאים, קשה לדעת כמה זמן הוא עוד ירזיק מעמד מול מיזדר הכתבים העומדים ומחכים לו בשקיקה ודורשים ממנו כל פעם הזברים חדשים למעשים החמורים שעשה לכאורה במזגרת תפקידו הייצוגי".

מה קרה למילים סגורות, לסבול, משבר, חשבון, יחזיק, הסברים, ומסגרת? ולמה החליט הכתב לבטא מילים אלו כפי שביטא? על שאלה זאת יענו מרבית קוראיו של טור זה: "ככה נוח לו לדבר, אז ככה הוא מדבר", או "ככה זה יוצא לו באופן טבעי". "הסברים" אלה הם עממיים ואינם באמת מסבירים את התופעה. דבר אחד ברור: הכתב הוא בחור משכיל, הוא אינו בור ועם הארץ וגם לא החליט להתעלל בשפת אימו. ובכן, מה קורה כאן?

בעל טור זה יכול להעיד מתוך ניסיון, שהכתב אינו מודע כלל לשיבוש שבדיבורו. הוא מרוכז לגמרי בשידור החי ובבעיות הטכניות הקשורות בהעברת מידע מן השטח; הוא סמוך ובטוח שהוא מדבר עברית רהוטה, טובה ותקנית, והדבר האחרון שהוא חושב עליו בשעת שידור הוא הפער ההולך ומתרחב בין העברית הכתובה, כפי שכתב אותה על הדף שממנו הוא קורא, לבין העברית המדוברת, שהוא משמיע אל תוך המיקרופון שבידו.

המפתח להבנת דיבורו של כתב הרדיו הוא המונח "קוֹליוּת", מונח טכני של חוקרי לשון, שפירושו רטט שפתות הקול שבגרוננו בשעה שאנו הוגים כמה מן ההגאים שבעברית והיעדר רטט כאשר אנו הוגים הגאים אחרים. שפתות הקול, המצויות בקצה העליון של קנה הנשימה שלנו, רועדות כמיתרים כאשר זרם האוויר עובר דרכן בעת הגייתם של עיצורים מסוימים (ולכן הן נקראות בטעות בפי העם "מיתרי הקול"): ב,ג,ד, ו, ז, ז', י, ל, מ, נ, ע, ר. כל קורא שישים שתי אצבעות על פיקת גרונו ויהגה, למשל, זזזזזזזזזזזז, יוכל להרגיש את רטט שפתות הקול שלו בקצות אצבעותיו. אך לא יחוש שום רטט בשעה שהוא הוגה את העיצורים א, ה, ח, ט, כ, ס, פ רפויה, פ דגושה, צ, ק, ש, ת. עיצורים אלה הם בלתי קוליים, על-פי הגדרת חוקרי הפונטיקה, ואילו קודמיהם, הרוטטים, מוגדרים קוליים.

מדוע, אם כן, אמר כתב הרדיו המסור שלנו חז'בון ולא חשבון? מפני שהקוליוּת של ה-ב הדגושה משפיעה גם על ה-ש שלפניה, שאינה קולית, וגורמת לה להישמע כמו ז' הקולית. הדובר, שחש באופן בלתי מודע כי כלי הדיבור שלו יצטרכו לבטא את ה-ב הדגושה, מכין מבלי משים את כלי הדיבור שלו לריטוט קצת לפני כן, עוד כשהוא הוגה את ה-ש, והרטט הופך את ה-ש ל-ז' מבלי שהדובר חש בחילוף.

להשפעה זו של עיצור אחד על שכנו קוראים החוקרים "הידמות קולית". העיצור הלא-קולי כאילו שואף להיות דומה לשכנו הקולי.

חוקר הפונטיקה, פרופ' אשר לאופר, מציין בספרו "פרקים בפונטיקה וברישום פונטי" כי את ההידמות הקולית אפשר לראות לפעמים אפילו בכתיב העברי. בבניין התפעל אנו כותבים, למשל, מזדמן. על-פי צורת הבניין היינו צריכים לכתוב מִתְזמן כמו מִתְלמד, אך בשל הקוליות החזקה והמובהקת של ה-ז, הופכת ה-ת הלא קולית של הבניין ל-ד והתופעה כה נפוצה בפי הדוברים, עד שהיא מקבלת במקרה זה גם ביטוי בכתיב.

לפעמים יש הידמות להיעדר הקוליות, כלומר עיצור קולי מתחלף בעיצור בלתי קולי בשל השפעת עיצור שכן בלתי קולי. כך למשל, המילה סבתא מבוטאת בפי רבים מאיתנו ספתא (safta), ואם לסבתא קוראים במקרה רבקה, נעשית הדוגמה מובהקת עוד יותר, ואנו שומעים ספתא רפקה (rifka).

לאופר מציין, כי התופעה של הידמות בקוליות אינה מיוחדת לעברית חדשה דווקא (או דפקא, כפי שהוגים מילה זאת ישראלים רבים). באנגלית נהגה צורן הריבוי S אחרי הגה קולי כ-Z ולא כ-S, והמילה boys, למשל, מבוטאת boyz. גם צורן העבר ed משתנה בדיבור בשל תופעת ההידמות הקולית, ולכן המילהworked , למשל, מבוטאת werkt.

ומדוע הושפעו אבותינו מתופעת ההידמות בקוליות פחות מכפי שאנו מושפעים ממנה כיום? מפני שהם הקפידו בלשונם. אבותינו שלטו באיברי הדיבור שלהם ולא הניחו להם לשלוט בהם ולעשות את שפתם מרושלת. בעיניהם הייתה הלשון העברית לשון קדושה, ובעניינים שבקדושה יש, כידוע, לדייק - דיוק שמצריך מודעות ומאמץ.