הבושה, הגאווה והתקווה

ההודעה של פורום "תקנה" בעניינו של הרב מוטי אלון חוללה סערה תקשורתית, והדהימה את הציבור הדתי-לאומי. הרב אלון מוכר, אהוב ומוערך בציבור כולו. תלמידי חכמים, בני ישיבות, סטודנטים, בעלי בתים וגם רבים שאינם דתיים למדו עמו וממנו תורה כתובה ותורה שבעל פה, תורה משודרת ומומחשת, תורת חיים. העובדה כי חברי הפורום (ולא מיותר למנותם שוב בשמותם: הרב יעקב אריאל, הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב איתן אייזמן, הרב אברהם גיסר, הרב אליקים לבנון, מר בני להמן, פרופ' ידידיה שטרן, הרב יצחק שילת, הרב יהושע שפירא והרב יובל שרלו) מצאו לנכון לנקוט צעד זה אינה מותירה מקום לספק באשר לחיוב לנהוג על-פי הנחייתם. אך הלב... הרבה רגשות משמשים בערבוביה.

ישנו הצער הגדול. הצער על אדם נפלא כרב אלון, מרביץ תורה ברבים שיראתו קודמת לחכמתו, אשר אישיותו העדינה ומאירת הפנים קירבה כה רבים לתורה, למצוות ולעבודת ה'. הצער על הנפילה, וגם על הכאב והבושה שחווים הוא ומשפחתו, חבריו, תלמידיו ומוקיריו הרבים. עצוב וגם מפחיד להבין שאפילו תלמיד חכם יקר ואהוב עלול להיכשל, שבכל מצב ולגבי כל אדם תקפה האזהרה "לפתח חטאת רובץ".

וישנה גם בושה. הבושה על כך שבראש חוצות, על שפתותיהם של אנשים שקדושה, צניעות ועדינות רחוקות מעולמם, מתגלגל לו הסיפור, ומפרנס עוד ועוד שמועות. כמעט אפשר לשמוע את הבזים לשומרי מצוות אומרים בהנאה: "הנה לכם, ככה הם כולם. צדיקים תמימים כלפי חוץ, אבל בפנים... אוהו... מה שהולך שם".

אבל יש גם גאווה. גאווה על כך שהפורום שמר על דיסקרטיות מוחלטת זמן רב כל כך, ללא חרושת שמועות, הדלפות וסיפורים מאחורי הפרגוד. הדיסקרטיות הזאת היא מרכיב חשוב בנכונותם של נפגעים לפנות אליו, כאשר הם חוששים מטיפולם של גורמים פחות עדינים ואחראים במצוקתם. אפשר לחוש גאווה גדולה גם על כך שמשבאו לכלל מסקנה שהפרסום הוא הכרחי, כדי למנוע פגיעות נוספות, לא נשאו פנים ולא נרתעו. איני יודעת אם יש בעולם עוד פורום כזה, היודע לברר עניינים רגישים בשקט ובצנעה, ומסוגל ברגע האמת להוציא את הדברים לרשות הרבים באופן מכובד ואחראי, על-אף היותם מביכים ומצערים בעבור אחד מראשי הציבור ובעבור הציבור כולו.

יש גם שמחה בקריאת שמות חברי הפורום. אשרינו שגדולי רבותינו יכולים לשבת בפורום כזה של תלמידי חכמים ואנשי מקצוע, שחבריו מצליחים לגשר על מחלוקות וכיוונים מנוגדים, להקדיש מזמנם היקר ולהעניק מתורתם, חכמתם וסמכותם לבירור עניינים פרטיים לכאורה. אפשר ללמוד מכך רבות על ענווה, על התמסרות לצרכי הציבור, ועל החשיבות העצומה של טיפול בבעיות מסוג זה בתבונה וברגישות, למתן סעד לנפגעים במצוקתם ולבריאות החברה כולה.

ויש גם תקווה. אנשים רבים, בנים ובנות, צעירים ומבוגרים, נמצאים במצוקה, חשופים לפגיעתם של בעלי סמכות חינוכית או רוחנית, מיטלטלים בין הבהלה, המבוכה, חוסר הרצון להיחשף והחשש מהתעמתות עם גדולים מהם בחכמה, במניין ובמעמד. אולי הסיפור המצער הזה ייתן כוח לנפגעים לאזור אומץ, לעשות מעשה ולפנות לפורום. אולי הפרשה הקשה הזאת תביא ליותר מודעות לבעיה, תלמד אותנו עד כמה היא רווחת, ועד כמה חשוב להתמודד עמה. אולי אנשים החשים בעצמם נטייה למעשים מסוג זה יתעוררו לטפל בבעייתם לפני שיפגעו באחרים. אולי נקפיד יותר על התקנון למניעת הטרדות שהפיץ הפורום. אולי אנחנו כחברה נהיה יותר רגישים, יותר קשובים וזהירים, ונמנע פגיעות שנזקן רב כל כך.