שגריר ישראל בוושינגטון, מייקל אורן, אמר בתדרוך שקיים במוצאי-שבת לקונסולים הכלליים של ישראל בארצות-הברית, כי יחסי שתי המדינות נמצאים במשבר החמור ביותר זה 35 שנה. אין מדובר בהפרזה מן הפה ולחוץ. מישהו בממשל האמריקני החליט להשתולל ולהקריב את ישראל על מזבח האינטרסים האמריקנים.

הפעם האחרונה בה אירע משבר שכזה הייתה במרס 1975, בימים בהם בראש ארה"ב עמד הנשיא ג'ראלד פורד ובראש ישראל עמד ראש הממשלה יצחק רבין. שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר הכריז על "הערכה מחדש" של היחסים עם ישראל בשל סירובה לסגת ממעברי המתלה והגידי.

על עומק המשבר היום ניתן ללמוד משורה של התבטאויות בקרב בכירי הממשל. ארצות-הברית לא רק הסתייגה, אלא גם גינתה את מדיניות ישראל. הטרמינולוגיה להשתמש דווקא במילה condemn, שמשמעותה גינוי, אינה מקרית. זוהי מילה חריפה במיוחד בה משתמשים כלפי אויבים כדי לגנות טרור ומעשי רצח, ובשפה הדיפלומטית היא אינה משמשת כלפי מדינות ידידות.

אם לא די בכך, ניפנפה מזכירת המדינה הילרי קלינטון את נשק יום הדין - שקילה מחדש של הסיוע המיוחד שנותנים האמריקנים לישראל בתחום הביטחוני. ההיחפזות לפגוע בבטן הרכה של ישראל נעשתה למרות שלרשותה של וושינגטון עומדות דרכים אחרות במידרג העיצומים נגד ממשלת בנימין נתניהו. כך למשל, לו רצתה יכולה הייתה שלא להטיל וטו על הצעת החלטה באו"ם נגד אותה מגישה מדינה ערבית נגד ישראל. גם בתחום הביטחוני יש דרכים חמורות פחות כדי לבטא את מורת-הרוח. אפשר למשל, למנוע מישראל טכנולוגיה, לעצור פרויקטים ביטחוניים.

גם סגן הנשיא ג'ו ביידן הצטרף למקהלת אובמה כאשר נגע בעצב רגיש כאשר אמר כי ארה"ב לא תוכל להבטיח את הערבות הביטחונית לישראל בכל מצב. הוא אומנם הדגיש את הקשר ההדוק שבין שתי המדינות, אך בין השורות ניתן להבין כי לא לעולם חוסן וכי ישראל אינה בכיסם של האמריקנים.

בין שתי המדינות שורר חוסר אמון, לאחר שלטענת ארה"ב קיימת הסכמה שקטה שישראל לא תפתיע אותה בהתחלות בנייה חדשות. כאשר הופר אמון זה נפרצו כל הסכרים. לא שארה"ב אינה מפירה לעולם הבנות שקטות עם ישראל, אבל מה שכידוע אסור לישראל הקטנה מותר לאמריקה הגדולה. ניתן להסביר את עומק המשבר בעלבון הצורב שחשה ארה"ב, אך אם הדבר אכן כדברי שר בכיר בשביעייה - הניסיון לתקוע טריז בין בנימין נתניהו לאהוד ברק במטרה להפיל את ממשלת הימין - הרי שהדבר אמור להדליק נורות אדומות בכל אזרח שחרד לדמוקרטיה בישראל, תהא דעתו אשר תהא.

לא לחינם כינה העיתונאי תומאס פרידמן, בלוגר ידוע בארה"ב, את נתניהו כנהג בגילופין. צינורות ההזנה שלו שואבים מן הממשל, והמסר הפעם היה שלילי ביותר כלפי ישראל. האם מדובר בשנאה צרופה של ברק אובמה לישראל או בניסיון לרצות את העולם המוסלמי כדי להבדיל את מדיניותו שלו ממדיניות קודמו ג'ורג' בוש - קשה לדעת. מה שכן ידוע הוא שעניין מנהלי של מדינה מקבל ניפוח מעבר לכל פרופורציה מצד הפריץ, שאינו בוחל מלהראות לנתניהו את נחת-זרועו.